מקורות

ד"ר ליאורה בר טור מהאגודה הישראלית לגרונטולוגיה היא פסיכולוגית במקצועה, ומתראיינת ברדיו "כאן תרבות" על שיעורי התאבדות בקרב קשישים, שהם מהגבוהים בארץ ובעולם בבין כל חלקי האוכלוסייה, מעל 20 מתאבדים גברים ל100,000 נפש. אצל נשים האחוזים הם נמוכים הרבה יותר.

הסיבות להבדלים בין גברים לנשים הן מגוונות ויכולות לנבוע מכמות נמוכה יותר של מערכות תמיכה, מנטייה מופחתת לדבר על הנושא, משינויים דרסטיים יותר בתפקיד החברתי עם הזקנה ועוד.

הסיבות כוללות בראש ובראשונה דיכאון אשר נובע מהתדרדרות בריאותית (קיים צימוד בין ביקורים אצל רופא המשפחה למקרה ההתאבדות). כמו כן, אבל על אובדן או היסטוריה של אובדנים טראומטיים, ובנוסף- בדידות והיעדר תמיכה חברתית.

זהו ביטוי לתחושה בלתי נסבלת של חוסר אונים וחוסר תקווה, אשר יכול  גם להיות ביטוי של כוח, שמירה על כבוד עצמי ומיאון להיות לנטל על המשפחה.

הצעות להתמודדות ומניעה כוללות:

1. במקרה של התדרדרות בריאותית, יש לאתר בצורה פרואקטיבית ובסמוך לה גם התדרדרות נפשית, לחלק שאלונים על דיכאון אצל רופא המשפחה או לכל הפחות לשאול "איך מצב הרוח"? לייצר קשר הדוק יותר סביב מחלות שיכלול ביקורי בית או שיחות טלפון יזומות, לברר היענות להתחלת טיפול תרופתי.

2. לדבר על תופעת ההתאבדויות ולדאוג להסברה על מנת להביא לידיעת בני משפחת הזקן על הצורך בזיהוי מוקדם. זאת למרות החשש 'לתת רעיונות' לזקן המדוכא. לקחת את בן המשפחה למקומות, לנסות ולעבות מערכות תמיכה וכן לכבד ולשמר את מקום הזקן כ'ראש המשפחה'.

3. יש למנות 'שומרי סף' בסביבת הזקן שיהיו אחראיים לבירור אקטיבי של הרגשות הקשים. כמו רופאים, אחיות, מטפלים בבתי אבות ודיורים מוגנים, בני משפחה מודעים ועוד.