לקבלת שם משתמש וסיסמא
דיון באתיקה של מצבים שבהם אנשים סובלים מבקשים מזור לסבלם,
אך אנו נמנעים מלעזור להם משום שהדבר נבצר מאתנו מסיבות חוקיות,
אתיות ורגשיות (וגם דתיות).
כבסיס לדיון בסוגיה זו מוגדרת מטרת הרפואה בימינו:
לרפא אנשים ממחלתם, להקל את סבלם, להועיל להם ולא להזיק.
מוצע שמטרת הרפואה אינה עוד להאריך חיים, לפחות לא בכל מצב.
בטיפול באנשים המבקשים להקל את סבלם הגופני ו/או הרוחני,
גם במחיר מותם, קיים רצף בין סדציה פליאטיבית, אותנזיה פסיבית,
אותנזיה אקטיבית ומוות במרשם רופא.
המשותף להם הוא שכוונת המעשה אינה הריגת אדם,
אלא הקלת סבלו בכל דרך אפשרית. כמו כן, הדבר שהורג את האדם במקרים אלה
הוא בראש וראשונה מחלתו או סבלו, גם אם הוחדר לגופו חומר המחיש את מותו.
אף שסדציה פליאטיבית ואותנזיה פסיבית לגיטימיות במדינת ישראל,
בניגוד לאותנזיה אקטיבית ולמוות במרשם רופא,
קשה להצדיק מצב זה מבחינה אתית.
עם זאת, יש למצות את השימוש בסדציה פליאטיבית
ואף לשקול הפסקת אכילה ושתייה לחולים שרוצים למות ומסוגלים להפסיק.
כך או אחרת, יש לדון עם החולה בתכנית הטיפול ובהעדפותיו כל עוד הדבר אפשרי.
יש לעודד הכנת צוואות חיים וכן לפתח מיומנויות של שיחה עם אנשים סובלים,
עם בני משפחותיהם ועם הצוות המטפל.
האדם עצמו יודע טוב מכולם מה טוב לו,
ולכן יש לעשות את המרב כדי לברר את רצונו ולפעול בהתאם לכך.
אבל כל זה צריך להיעשות תוך התחשבות גם ברגשות
ובערכים של הרופאים והצוותים המטפלים ובשיתוף פעולה עם בני משפחה.
המאמר סוקר עקרונות אתיים שיכולים לשמש כלי עזר להחלטות
בשאלה כיצד נכון לנהוג בכל מקרה ומקרה כדי להעניק “מוות טוב”
במידת האפשר לאנשים בסוף חייהם.