תקציר
קורונה- בידוד כל הזקנים?
האם להכניס לבידוד את כל בני 60 ומעלה?
בעד הבידוד
אין ברירה ! חייבים להגן על האוכלוסייה המבוגרת הפגיעה
נגד בידוד גורף
אין הגיון בהכנסת כמיליון וחצי איש לבידוד!
מדובר באוכלוסיה המונה כמיליון וחצי איש, כרבע מהם עדיין בשוק העבודה, הצעד ההגיוני הוא להמשיך לבודד את החולים והנשאים, לא את הבריאים.
השלכות הבידוד
כתוצאה מבידוד מתמשך וריחוק חברתי ישנן השלכות על חוסן בריאותי ונפשי
ווירוס הקורונה אשר מתפשט בעת האחרונה ברחבי העולם משפיע על האנושות בדרכים רבות.
אחוזי ההדבקה והתמותה ממנו גבוהים, השווקים סופגים נזקים כלכליים אדירי ממדים, ועלינו מוטלות הגבלות נרחבות של חופש התנועה.
כמו בתחומים רבים אחרים, גם כאן בני ה60+ חשופים לפגיעה הקשה ביותר, אחוזי התמותה כתוצאה מהדבקה הם גבוהים בקבוצת הגיל הזו והסיבוכים הם קשים.
לאחרונה פורסמה הנחיה של ארגון הבריאות העולמי על פיה על בני קבוצת הגיל להימנע מיציאה בלתי נחוצה למרחב הציבורי ומשהות במקומות הומי אדם. ההנחה היא שאם כל בן 60+ יכנס למעין בידוד יזום, נוכל להציל חיי אדם ולעצור את העומס המתרגש על מערכת הבריאות.
הצעד הנוכחי מעלה סימני שאלי לגבי היכולת להגן על הזקנים מפני התפשטות המגפה, האם לבידוד יזום או צמצום תנועה יש הצדקה בריאותית וחברתית?
הסוגיה הנוכחית מעלה שאלה לגבי מאזן הסיכונים הכרוך בהרחקת זקנים מהחברה.
לסוגיה הדנה בדרכי התמודדות לתמיכה תחת ההגבלות הקיימות לחצו כאן
הדיון
עמדות עיקריות – מה דעתכם ?
בשלב בו אנו נמצאים נקיטה של אמצעי זהירות אגרסיביים עוד יכולה לעצור את התפשטות המחלה.
אחוזי התמותה בגילאי ה60+ הם לא נתון שאפשר להעמידו במבחן, וכל פעולה שתמנע הדבקה בגילים אלה היא מחויבת המציאות ומצילת חיים בפועל (ראו אמצעים אגרסיביים).
מערכת הבריאות בישראל הורעבה במשך שנים מבחינה תקציבית, ולא תוכל לעמוד בעומס התחלואה והתמותה שתביא איתה הדבקה בגילים האלה, ומכאן שיכולת המדינה לסייע עם פרוץ משבר עומדת בסימן שאלה.
ומי יפצה על הנזקים של הפסד ימים בעבודה? יופי שהרשויות רוצות "להגן" על הזקנים, אבל בשירות ההגנה הזאת אנחנו זונחים עבודות ותפקידים שיש לנו בחיים
הבעיה גדלה יותר ויותר. הרחקה של 2 מטר אחד מהשני ואיסור על התקהלות יכולים ממש לבודד את הזקנים. אנחנו משפחה של יותר מ10 אנשים, זה אומר שאי אפשר לבקר יותר את אמא שלנו בשבתות ביחד? כללי הזהירות גם מזהירים מפני קרבה עם אנשים זקנים, והם אלה שהכי זקוקים לה
בידוד הוא הגבלה קשה של חופש אשר יכולה להתבטא בכל תחומי החיים, ומהווה הדרה בפועל של הזקן מהחברה.
יש לזכור שמדובר באוכלוסיה רחבה, פעילה אשר מהווה חלק בלתי נפרד מהקהילה והחברה. מספר הנדבקים בישראל עומד כרגע על עשרות, זה לא מצדיק הרחקה מהנכדים, החברים והתעסוקה אשר ממלאים את היומיום של כל אחד מאיתנו. הצעד ההגיוני הוא להמשיך לבודד את החולים, לא את הבריאים.
כמי שנופל בהגדרה, והרבה יותר ממנה, יש להפעיל שכל ישר – כי הרשויות די לא עוזרות. סיפור מ 11/3/2020
תכננתי להגיע לאיכילוב לצילום רגלים שאין בינו ובין הגב' קורונה שום קשר – ואפילו לא צריך לקבוע מועד. פשוט הגע וצלם. אלא ש…. בכל זאת. אז שלחתי מייל ל"צור קשר" וגם טלפנתי. בטלפון, לאחר דיון וכמה התיעצויות ההמלצה הייתה "אל תבוא". שעה אחר כך חזרו מ"צור קשר". שוב כמה התיעצויות פנימיות – "בבקשה – נשמח לראותך [בערך] כי הרנטגן פועל". באמת יכול לבלבל. החלטתי לדחות הצילום, שאינו קריטי ל"אחר הקורונה". אבל מקרה זה מתאר את כמות הבלבול בשטח. גם לגבי חכמים ומנוסים ויודעי קרוא וכתוב. לסיכום – עד שלא תהייה המלצה חד משמעית – ההחלטה בידי כל קשיש וקשישה – וכל הסומך על הנחיית הרשויות – עושה זאת בסופו של יום על אחריותו ושיקולו בלבד
אין הגיון בהכנסת מיליון וחצי איש לבידוד, מה גם שלפחות רבע מהם עדיין עובדים. עדיף לאתר את קבוצות הסיכון הגבוהות ולתת להם תשומת לב מיוחדת עם תוכנית מתאימה. למשל בני 70-80 עם מחלות כרוניות ורמת חיסון נמוכה. כמו כן יש להתיחס בשונה לאלה הנמצאים בבית ואול הנמצאים בדיוא מוגן ובמוסדות.
האם להפסיק להתנדב?
בימים האחרונים הופסק מגע של מתנדבים עם זקנים בכל רחבי הארץ. בוטלו ימי התנדבות של חברות, נסגרו מרכזי יום, ואין כניסת מבקרים לבתי אבות ודיורים מוגנים. מאות אלפי זקנים ספונים בבתיהם ללא קשר עם העולם החיצון.
האם לכך התכוונו השלטונות בנקיטת צעדי החירום?
האם לקחו בחשבון את ההשלכות ההרסניות על הציבור שהוא ממילא רגיש? יש שיאמרו שלא.
יחד עם זאת, עולים קולות לפיהם הסכנה להידבקות ולמוות היא קריטית יותר מהרובד החברתי, לא כל שכן חוסר היכולת הכלכלית של המערכת להתמודד עם תחלואה מסיבית.
מה דעתכם?
האם לנתק קרבה פיזית מחשש לחיי הזקנים? או לשמר מערכת תמיכה חברתית, שבחלקה כוללת מגע?
חייבים לשמור על הבריאות והחיים של הזקנים, בהתייחסות מבדלת בין הזקנים הצעירים בריאים ומתפקדים לבין הזקנים-זקנים, בעלי מחלות כרוניות ומצב תפקודי ירוד. זה הזמן להשתמש בכל הטכנולוגיות החדשניות של תקשורת, לימוד ומשחק – מרחוק, כדי לא להשאיר את הזקנים בבדידות מעיקה ומדכאת.
-
x
השאלה היא איך מתגברים על כך שחלק גדול מהזקנים אינם מספיק מיודדים טכנולוגית .
הזקנים יצטרכו להיעזר בנכדים שידריכו אותם או במתנדבים
אני סמנכל במוקד רפואי. הזקנים לומדים מהר להשתמש באמצעים טכנולוגיים כשהם מוצאים לנכון. סבתא לנכד בת 88 למדה להעזר בסקייפ כשהבינה שהנכד יכול לדבר איתה ולראות אותו רק דרך סקייפ (מאוסטרליה). .
הבעיה היא המחיר. קיימים פתרונות טכנולוגיים זמינים ומוכנים לשימוש להפגת בדידות באמצעים טכנולוגיים. גם כשהמחיר הוא 50 ש"ח לחודש – אין הענות מצד הותיקים.
וכי לא מחזיקים בטלפון פשוט? ובני משפחה וארגונים לא יכולים להתקשר על חשבונם?
האם לבודד רק את הזקנים?
פרופ רק בליצר כותב לאתר Ynet, ומפציר בבני המשפחות להימנע מכל מגע עם קרובם הזקן עד יעבור זעם. הוא מתייחס לשאלה- האם בידוד כל הזקנים לחלוטין מהסביבה היה מאפשר המשך התנהלות רגילה של כלל החברה ללא הגבלות תנועה, שכן הדבקה שלהם היא החשש העיקרי.
בליצר משער כי הדבר בלתי אפשרי, הגבלות תנועה הן מחויבות המציאות בין השאר מפני שגם בעלי מחלות רקע שאינם זקנים מצויים גם הם בקבוצת סיכון, ואותם לא ניתן לבודד מהחברה.
מדוע ההבנה שצעירים בעלי מחלות רקע לא יכולים להיות מנותקים מהחברה, וזקנים כן?
ובכל מקרה, מה אתם חושבים? במידה ובידוד מוחלט של זקנים ובעלי מחלות רקע יאפשר הקלה בהגבלות, האם הוא מוצדק? או שיש למצוא דרך לאפשר מגע אנושי בכל מחיר?
על מי החובה לפריצת הבדידות ?
בשלושת החודשים האחרונים 65 אנשים עריריים נפטרו בביתם – עלייה של כ–47% ביחס לתקופה המקבילה.מדובר על תופעה מדאיגה שהתרחבה בתקופת מגפת הקורונה ואסור לנו כחברה להישאר אדישים כלפיה. אנשים עריריים בכלל וזקנים עריריים בפרט הגרים לבד בביתם, נאלצים בדרך כלל לדאוג בעצמם לצורכיהם הבסיסיים החל מקניית מזון ותרופות וכלה בתשלומים עבור השירותים שאותם הם צורכים. אך כשמצבם התפקודי ירוד, הם אינם יכולים לדאוג לצורכיהם, מצבם הבריאותי והנפשי מידרדר, וללא עזרה — הם עלולים למות מבלי שאיש ישים לב לכך. מחויבותינו המוסרית כחברה היא לדאוג לזקנים ולכבד אותם בחייהם ובמותם.
-
x
אין ספק שהמצב מדאיג מאוד .
השאלה היא האם העברה מוחלטת של האחריות לרשויות ופטירתן של המשפחות מכך היא מהלך נכון .אז אמנם מצד אחד העובדה שהמשפחות מזניחות אינה פוטרת אותנו כחברה מהאחריות , אבל לדעתי הפתרון העדיף הוא טיפול במשפחה ועבודה איתה כדי להגיע למטרה והיא – שהמשפחה תחזור לקבל אחריות .
זה לא רק ענין של עלויות ופיסבליות (ביקורים בתדירות גבוהה אינם מעשיים במצבה העגום של העבודה הסוציאלית בישראל) אלא גם הערך של ביקור בן משפחה הוא ללא השוואה לעומת אדם זר.
ראשי פרקים
עמדות עיקריות – מה דעתכם ?
האם להפסיק להתנדב?
האם לבודד רק את הזקנים?
על מי החובה לפריצת הבדידות ?
תגובות אחרונות
ברוב המקרים של זקנים עריריים אן משפחה תומכת. מובן מאליו שאם יש משפחה תומכת היא תלווה ותתמוך והזקן לא יגיע למצב שימות מבלי שידעו על כך. הבעיה היא אם אלו שאין להם משפחה תומכת ואז לדעתי האחריות על המחלקות לשירותים חברתיים ברשויות המקומיות
ההגיון לכאורה הוא שכל הזקנים הנם בקבוצת הסיכון הגבוהה . ובכך אנחנו מגינים עליהם גם אם במחיר קושי חברתי .
אהוד לביא
ההגיון לכאורה הוא שכל הזקנים הנם בקבוצת הסיכון הגבוהה . ובכך אנחנו מגינים עליהם גם אם במחיר קושי חברתי .
השאלה היא האם הנזק הנפשי מהבידוד לא עולה על החשש מהנזק הגופני ?
ראו כאן
עורך
השאלה היא האם הנזק הנפשי מהבידוד לא עולה על החשש מהנזק הגופני ?
ראו כאן מאמר רלוונטי מגלובס .
אם תלמיד רצח בשוגג וחייב גלות לעיר מקלט, מגלים את רבו יחד איתו על אף שבמצב שהרב יכעס על התלמיד עלולים להיות תוצאות קשות–נשיכתן שורפת. אני מבין שאכן יש מצבים שהתמיכה החברתית גוברת על חששות לפגיעת פיזית.
ברין חנינה
אם תלמיד רצח בשוגג וחייב גלות לעיר מקלט, מגלים את רבו יחד איתו על אף שבמצב שהרב יכעס על התלמיד עלולים להיות תוצאות קשות–נשיכתן שורפת. אני מבין שאכן יש מצבים שהתמיכה החברתית גוברת על חששות לפגיעת פיזית.