עליית תוחלת החיים מחייבת התמודדות מחודשת עם שאלת הפרישה, מסיבות כלכליות וחברתיות. האם קיים גיל כרונולוגי המחייב עובד לפרוש בהגיעו אליו, ללא קשר למאפייניו האישיים, לרצון וליכולת?

לקריאת מקורות רלוונטיים לדיון ראו כאן

להלן מוצגות העמדות העקריות במחלוקת זו
מה דעתכם בסוגיה קשה זו?

“בגצ הפרופסורים“ אשר בו נטען כי מדינת ישראל חייבת לשמור
על כבוד האדם בכל המצבים האנושיים ובכלל זה – לעת זקנה.
הרשות לכרות את עץ העבודה של האדם כליל,
בגין גילו באופן שאינו קשור לערכיו, לרצונו, לטעמו וליכולתו,
היא בלתי מוצדקת, בלתי מוסרית ויש בה משום אפליה.
הזכות לעבוד היא זכות יסוד בעלת ערך מוסרי, חברתי וכלכלי.

הצעת חוק מרגלית ופלוסקוב שתמציתה-
“מעביד לא יחייב עובד לפרוש מעבודתו, ואולם,
אם העובד הגיע כבר לגיל הפרישה, וקיימת אי התאמה תפקודית בעניינו,
רשאי מעביד לחייבו לפרוש מעבודתו”.

הצעת החוק נדחתה ע”י מליאת הכנסת בקריאה טרומית בנובמבר 2013
והפכה להצעה לסדר שנידונה בוועדת העבודה,
הרווחה והבריאות. בוועדה סוכם שהשר אורבך ז”ל יגיש הצעה ממשלתית.
זו לא הוגשה עד היום.

הצעת חוק מיכאלי- ביטן אשר הוגשה באוגוסט 2017.
ההצעה קובעת מנגנון פרישה גמיש של הדרגה וצמצום שעות העבודה,
על פי רצונו ויכולתו של האזרח הוותיק.

יחד עם זאת, הבחירה אם להמשיך לעבוד לאחר גיל 67 תהיה בידי העובד,
בתנאי שהוא כשיר מבחינה בריאותית.
הצעת החוק גם כוללת תמריץ למעסיקים לעודד העסקת אזרחים וותיקים-
הם יוכלו להפסיק להפריש לפנסיה עבור עובדים אלו.
כמו כן מוצע להכניס מימד של גמישות לחוק ולאפשר לעובדים לעבור למשרות חלקיות.

נכון ל18.8.2019 עוד לא נערך דיון מוקדם בעניינה.