העלאת גיל הפרישה עלולה לפגוע בנשים שעובדות בעבודות שוחקות וקשות פיזית, אך ייאלצו להמשיך לעבוד כדי להישאר עם הראש מעל המים מבחינה כלכלית. מתווספת לכך המציאות שבה נשים רבות בעצם עובדות כפול- גם עבודה בתשלום, וגם עבודה שאינה בתשלום- עבודת הבית והמשפחה, שבאופן היסטורי “נופלת” לרוב על האישה, גם כיום. כתוצאה מכך חלק מהנשים מגיעות לשנות השישים לחייהן מותשות, אך ללא יכולת כלכלית לעצור ולנוח.

מן הצד השני, השארה של גיל הפרישה מוקדם משל הגברים, כפי שהוא כיום, עלולה להחמיר את האפליה כלפיהן. ישנם מעסיקים שממהרים “להעזיב” נשים בגיל זה, גם אם היו רוצות להמשיך לעבוד (מסיבות אישיות, מקצועיות, כלכליות). מעבר לכך יש מעסיקים שמראש לא יעסיקו נשים מבוגרות, בשנות ה- 40 או ה- 50 לחייהן, כדי להימנע מהעסקה “קצרה” כזו. בעיה זו קיימת גם אצל גברים, אך יותר אצל נשים.

כלומר- גם בהעלאה של גיל הפרישה וגם בהשארתו כפי שהוא, יש חסרונות. בין אם בפגיעה ברווחתן של נשים ובין אם בפגיעה כלכלית/מקצועית בהן.

מתן אפשרות בחירה מהווה פשרה מוצלחת, עמק השווה. אישה שמתקרבת לגיל הפרישה תוכל לכלכל צעדיה, מבחינה אישית, בריאותית, כלכלית ומשפחתית, ולקבל את ההחלטה שהכי מתאימה לה. נראה לי שזה צעד בר ביצוע, שמתחשב הן בכלכלת המדינה וחברות הביטוח למיניהן, והן בנשים, שמהוות לעיתים עובדות מופלות בעולם העבודה ועובדות שקופות בחברה ובחייהן הפרטיים. זה המעט שאפשר לעשות עבור נשים, כדי למזער את היקף העוני שחלקן חוות בזיקנתן ואת התלות שלהן בגבר מפרנס.

יש הרבה נשים שכבר בגיל 60 רוצות לצאת לפנסיה כי הפרישה מתאימה

להן. יש כאלה שמדווחות לאחר היציאה לפנסיה על בריאות טובה יותר, על פעילות

פיזית מוגברת ועל סיפוק רב יותר בחיי המשפחה, ואומנם המשפחה והנכדים הם חלק לא מבוטל בחיים.

מצד שני, עבור המון נשים פרישה מצטיירת כשעמום, בדידות, תלות ותחילת

הזקנה, זאת בזמן שבו גיל 62 הוא גיל צעיר יחסית…

העבודה גורמת להרבה נשים לחוש אופטימיות וחיבור לחברה, והיא תורמת לשיפור הבריאות הפיזית והרווחה הנפשית. לפיכך אני חושבת שיש לאפשר לנשים לקבוע את גיל הפרישה המתאים להן.