על מי חלה האחריות לטיפול בזקן הזקוק לסיוע? על המדינה או על המשפחה ואולי על שתיהן? זו השאלה ששאלנו בדיונים. אני חושבת שההמלצות שנתנו בדיון הזה הן המלצות שבאמת יכולות להיות בשורה להרבה משפחות שמתמודדות עם בן משפחה שזקוק לעזרה. לתת סיוע כספי כללי לבני משפחה מטפלים באופן קבוע ורציף בזמן הסיעוד, להקצות לבני משפחה עשרה ימי חופשה בשנה לצורך טיפול באזרח הוותיק, לאפשר לעובדים לעבוד שעות עבודה גמישות, להרחיב את שעות הפתיחה של מרכזי יום בקהילה, למה שהמקום הזה יעמוד ויעבוד רק חצי יום? להקים מערך יועצים ברשויות המקומיות, שייתנו גיבוי לבני משפחה, להקים תדריכים לסיוע לבני משפחה, לארגן קבוצות תמיכה לבני משפחה מטפלים במועדונים, מרכזי יום, מתנ”סים, כל המקומות שאפשר לשתף וללמד את בני המשפחה מה עליהם לעשות, כולל לארגן קורסים קצרים לבני המשפחה. להרחיב את אפשרויות ההשמה של זקנים סיעודיים בנופשונים לתקופות זמן קצרות ולפתח תכנית ניסיונית להקמת מרכזי יום במפעלים גדולים….אנחנו נעודד את המשפחה לטפל בו ואם אנחנו ניתן למשפחה את הכתף והחיבוק רק על העובדה שהוא ממשיך לטפל בבן המשפחה שלו, ואני מבינה שרוב האנשים רוצים אבל הם לא מסוגלים. אגב, לשם גילוי נאות גם אני. אמי נמצאת בבית אבות כי אני עובדת 24 שעות שבעה ימים בשבוע, אצלי זה מקרה אבוד מה שנקרא, אבל אחותי כן ובני משפחה אחרים, אם אנחנו ניתן להם קצת את הכתף והחיבוק כדי שלא יוותרו כל כך מהר על בן המשפחה שלהם זה מאוד יכול לעזור, גם למשפחה וגם לאותם אנשים להישאר בבית, לראות את הנכדים, להיות בחגים ביחד, לשבת ולקבל שבת עם המשפחה. רבותיי, אלה דברים שאי אפשר להחליף אותם בשום דבר ולכן אני כן חושבת שאנחנו כמדינה צריכים לעודד את אלה שרוצים להשאיר את בן המשפחה בביתם. אלה ההמלצות שאנחנו הכנסנו, אני אשמח לעוד רעיונות, תעבירו לנו בהמשך.
משרד הבריאות מקצץ בתקציבי בתי האבות מעריב 2018
הצעה לסדר בכנסת : ח"כ שלי יחימוביץ'