In order to get your User name and Password
ניסן שור 05 ביוני 2023
השאלה הכי מעליבה שאפשר לשאול אבא בימינו היא: “זה הנכד שלך?” התשובה בדרך כלל תהיה: “לא, אני האבא”. לאחר מכן תשתרר שתיקה מביכה. האב, שנחשד בכך שהוא סב, יתרחק מהמקום. השואל לא יידע איפה לקבור את עצמו. אולי הוא יוסיף כמה מחמאות מגומגמות כדי לנסות ולפצות – “הבן שלך כזה חמוד. הוא ממש חכם. הוא נורא דומה לך”. אך ללא הועיל. הנזק כבר נעשה. הסאבטקסט זוהר למרחוק: אדוני, במטותא ממך. אתה זקן מדי בשביל החרא הזה. בישראל, גיל האב הממוצע בלידה ראשונה הוא בסביבות סוף שנות העשרים שלו. ספרו את זה לתל אביבים. בגינות הציבוריות רואים גברים בני ארבעים, חמישים, שישים, דוחפים עגלות תינוק ורודפים אחרי בני שלוש שמצליחים לחמוק מהם ללא קושי. האבות מנסים, באמת שהם מנסים, לעמוד בקצב, אבל הרגליים כואבות, הנשימה מתקצרת, אין סבלנות ואין חשק. אין כוח. נגמר הכוח. האבא, שבכלל היה אמור להיות סבא, נאלץ להתמודד עם משימות שהיו אמורות להיות חלק מההיסטוריה הרחוקה. איפה שאחרים כבר יצאו לפנסיה, הוא מוצא את עצמו בג’ימבורי, מכוסה בנזלת. האבה ּות המאוחרת נובעת מכמה סיבות אפשריות )ולא בהכרח חופפות(: אינפנטיליות ממאירה ורעילה; תחושה כוזבת שניתן לדחות את הקץ וכי עתותיך בידיך; חלק ב’ ולפעמים ג’ לחיי הנישואים, בדרך כלל עם נשים צעירות שנמצאות בגיל הפריון. הן רוצות להיות אמהות ואתה? מה איתך, גבר? מעוניין? לא מעוניין? אם תסרב, יא ד ּוש, מה שווה הזוגיות? מה שווה האהבה? אני כותב מתוך הזדהות מלאה: בני הבכור והיחיד נולד כשהייתי תרח בן ,36 לאחר שנה-שנתיים של ניסיונות בלתי פוסקים להיכנס להריון. לפני שהתייאשתי, רופא המשפחה שלח אותי לעשות בדיקת זרע. עשיתי מה שעשיתי לתוך מבחנת פלסטיק ואחרי כמה ימים הגיעו התוצאות. התברר לי שהחבר’ה שלי בקושי שוחים. הם לא היו מסיימים מסלול בבריכת גורדון. קיבלתי בצער רב את הבשורה. הבנתי שאני ממש לא בכושר. נזכרתי מאוחר מדי. ימי נערותי נמצאים מאחורי. החללית שלי לא ממריאה. הרימון לא מתפוצץ. מישהו הפסיק את הזרם בסניף המרכזי. בסוף, איכשהו, אחד מהזרעונים, כנגד כל הסיכויים, לא ברור איך, הצליח לעשות את כל הדרך אל הביצית של בת זוגי וקרה מה שקרה, הללויה. אני אבא מבוגר – בגילי יש הורים שהבנים שלהם כבר נהרגו בצבא – אך יש מבוגרים ממני בהרבה. אבות כסופי צדעיים עברו נרמ ּול בקרב אליטות השמאל, הבוהמה, הכלכלה וההייטק. כבר לא מרימים לעומתם גבה. ישנה הבנה שתפיסת הזמן בתקופתנו היא גמישה וגיל ההתבגרות יכול להתארך עד הקבר. גברים-ילדים חושבים בטעות שאין להם שעון ביולוגי. שזה קטע של בנות. הם חשים כל-יכולים. ינסו לשכנע אותך שחמישים זה העשרים החדש. גם זה חלק מהמצ’ואיזם: אתה לא תופס את עצמך כמי שכבול להסדרים חברתיים ולחוקי הטבע. שבפריפריה יעשו ילדים בגיל 20 כמו איזה פרימיטיבים. אתה ממצה את החיים הטובים עד תומם ורק אחרי שהשתכנעת שחווית כבר את כל החוויות האפשריות, חרשת על כל הברים, התבליינת וזיינת ונסעת לכל החופשות בחו”ל, רק אז תתפנה למלאכת ההתרב ּות. פלא שנתפס לך הגב כשאתה מרים זאטוט משתולל במשקל 15 קילו? כידוע, שיאים נועדו להישבר. כן, רוברט דה נירו ואל פצ’ינו, אני מדבר אליכם. מדורי הרכילות בישרו החודש שדה נירו בן ה79- הביא לעולם את בתו, השביעית במספר, ביחד עם אישתו בת ה.45- פצ’ינו, בן ,83 מצפה לילד מבת זוגו בת ה.29- אלה מקרים נדירים של אבא שבקלות יכול היה להיות גם סבא-רבא. אך מעבר לבדיחות המתבקשות )האבא בחיתולים וגם הצאצא שלו. את מי לחתל קודם? דילמה(, האבהות המאוד מאוחרת של דה נירו ופצ’ינו מעוררת מחשבות נוגות על המשמעות של הורות ויחסי כוחות. הרי ברור מאליו שמדובר במערכות יחסים לא שוויוניות. נכון, לא צריך להיות כוכב הוליוודי כדי לצאת עם נשים שצעירות ממך ביובל שנים, אבל כשמישהו נמצא במעמד המיתי של דה נירו ופצ’ינו, אזי האישה הופכת בהכרח לכינור שני, שלא לומר קישוט מזדמן עבור צלמי הפפראצי. וגם אם קיימת אהבה אמיתית, אינטימיות או אפילו משיכה מינית, הנרא ּות הפומבית היא בעייתית. רוצה לומר, זה קריפי לאללה. אדם מתקרב אל מותו, וכמו ערפד, הוא מוצץ את הדם הטרי של זוגתו, מבקש לחיות רק עוד קצת, רק עוד קצת. בשביל מה גברים בגיל של דה נירו ופצ’ינו צריכים להפוך להורים? אגו גברי הוא תשובה אפשרית. צריך להפיץ את זרעך. להוכיח שגם בגיל מתקדם, אתה עדיין מלא חי ּּות ו ִזרמה. שכל העולם יראה זאת! חשבתם שתספידו את מייקל קורליאונה? לא, לא. הוא יראה לכם מה זה. ומה עם התינוק? הוא פחות חשוב. למעשה, הוא נולד כמעט יתום מאב. כמה זמן הוא יזכה לבלות עם אביו? חודש? חצי שנה? האם דה נירו ייקח את הבת שלו כל יום לגן? האם הוא יקום בלילה כשהיא תבכה? יעשה איתה שיעורי בית בחשבון? הילדים הם בבחינת גביע ניצחון עבור האבא החתיאר. סמל סטטוס טסטוסטרוני. עול הגידול ייפול על אמהותיהם ועדר של מטפלות וא ֹו-פרים שיתזזו סביבם עשרים וארבע שעות ביממה. כשהיא תגדל, הבת של דה נירו תספר שאבא שלה שיחק ב”נהג מונית”. לא, היא מעולם לא הכירה אותו. ההורות של דה נירו ופצ’ינו מעלה עוד נקודה: הורות וזוגיות כהסדר משתלם לכל הצדדים. מדובר בשני מולטי-מיליונרים. הילד עוד לא נולד וכבר יש לו ירושה ענקית. הוא מסודר לכל החיים. זה חלק ממערך השיקולים גם אצל אנשים רגילים. שאלת הערך היא אינהרנטית לאופן שבו אנחנו בוחרים את בני ובנות הזוג שלנו. בכך אני לא רומז שהנשים של דה נירו ופצ’ינו הן גולד דיגריות או חלילה “גנבו זרע”. אבל בוודאי היו להן השיקולים ההגיוניים שלהן. זו עסקה משתלמת לכל הצדדים ולכל אחד ואחת יש את השיקולים שלהם. האב הזקן, הכוכב, הידוען, מראה שעוד כוחו במותניו ומוקדם מדי להספיד אותו. הדימוי שלו, האא ּורה, עודם זוהרים. עובדה, הוא הצליח ליצור חיים חדשים. האם מצדה הבטיחה את העתיד החומרי של בנה או בתה. היא עשתה את שלה. כבר כשהיא בהריון, היא הגשימה את תפקידה כהורה מגונן ומפרנס. זה נורא ציני לחשוב על זה ככה, אבל ההורות לא מנותקת מהלך המחשבה הקפיטליסטי שרואה בכולנו יחידות כלכליות שנאבקות על הישרדות. שיהיה במזל טוב לכולם ותנחומים לילדים.