במחקר זה שנערך בישראל על אופן יישום העקרונות המרכזיים של חוק זכויות החולה, נאסף מידע על אופן השימוש בו בארגונים שונים של מערכת הבריאות ובייחוד בהקשר של מטופלים זקנים ובני משפחותיהם.
נמצא שאופן קבלת המידע על החוק והשימוש בו לא ברור בקשר שבין מוסד בריאותי למשפחתו של מטופל, ורמת השיתוף של המשפחה בתהליך קבלת ההחלטות משתנה ממוסד למוסד, וממקרה למקרה.
בעצם, נמצא שאין קו מנחה ברור למידת שיתוף בני המשפחה בהליך קבלת ההחלטות, והמידע אשר נמסר מטעם ארגון בריאות לבני המשפחה פעמים רבות עובר ווריאציות ופרשנות לפני שמגיע לידיעתו של החולה הזקן, אשר רמת כשירותו משתנה ממלאה מבחינה קוגניטיבית, לחשש לליקוי עתידי או לליקוי משמעותי.
יש צורך בהפצה והעברת מידע באופן בלתי אמצעי לזקנים העומדים בבסיס הטיפול, על מנת שסעיף החוק 'הסכמה מדעת', וסעיפים נוספים יתממשו במלואם, והזקן יקבל מעמד מרכזי בתהליך קבלת ההחלטות.
ללא חשש שבני המשפחה יניחו בפרשנות אישית מה טוב עבורו, ויציגו לו את האמת בהתאם להחלטות שכבר התקבלו.
אנגליה ווילס (2007)
רות לנדאו ושירלי וורנר (2015)