In order to get your User name and Password
אלפי אנשים מתים בכל שנה בארה”ב בעודם ממתינים להשתלת כליה. רבים מהם מוסיפים רק מעט שנות חיים לאחר השתלה מתורם נפטר, משום שהיו זקנים או במצב בריאותי לא טוב.
בו בזמן, צעירים רבים אשר מקבלים כליה מתורם שהיה זקן חיים יותר שנים מאשר האיבר שקיבלו, ובסופו של דבר חוזרים לרשימת ההמתנה להשתלה שנייה.
לאחר שנים של התדיינות, הOPTN (Organ procurement and Transplantation Network), הגוף המוסמך מטעם ממשלת ארה”ב להנצלה וחלוקת איברים מתורמים נפטרים, הציע שיטת חלוקה חדשה על מנת להתמודד עם אי ההתאמות וע”י כך לנצל בצורה טובה יותר את הכמות המוגבלת של כליות שבנמצא.
ההצעה שוחררה לתגובות פומביות ב2012 כאשר הקריטריון שהיא מקדמת הוא התאמה בין הצורך של המושתל לאיכות הכליות. מי שיקבל את הכליות האיכותיות ביותר הוא לא מי שחיכה הכי הרבה זמן על הרשימה, אלא מי שצפויות לו מספר שנות החיים הגדול ביותר.
וועדת ההשתלות של הOPTN מעריכה כי השיטה החדשה תניב 8,380 ‘שנות כליה’ יותר מאשר אופן ההקצאה הנוכחי.
הביקורות על התכנית הזו מתייחסות לאפליה גילית אשר מגולמת בכוונה להקצות כליות צעירות לחולים צעירים על פני זקנים בעלי צרכים רפואיים שווים או גדולים יותר.
ההאשמות מעלות שאלות אתיות ומוסריות קשות, ומשקפות את האופן בו אפליה נתפסת מבחינה חברתית, בחוגים שאינם נחלתה של מערכת המשפט. מבחינה חוקתית, אפליה גילית מבודדת מהערכת בית המשפט העליון אשר גורסת כי גיל אינו נחשב ל”מעמד חשוד” (קבוצה בעלת מכלול מאפיינים אשר מציבים אותה בסכנה גוברת לסבול מאפליה).
למרות זאת, נאסר על תכניות במימון ממשלתי לפעול במדיניות מפלה מבחינת גיל (Age Discrimination Act- 1975). זוהי תקנה אשר אמנם נעשה בה מעט שימוש, אך ההצעה הראשונית להקצות איברים בין תורם לנתרם בגילים מקבילים יכולה בהחלט להוות הפרה שלה.
בעקבות כך נוסחה שיטת הקצאה אשר ‘לוקחת בחשבון’ את מספר שנות החיים הצפוי לאדם לאחר השתלה בנוסף לשאר משתנים, באופן שבו הניקוד שיקבל אדם עם צפי מצומצם לא יקבל גישה לכליות האיכותיות ביותר.
כאשר מהרהר בנג’מין במידת היכולת של ההצעה החדשה להוות גם היא הפרה של התקנה, בכל זאת מדובר בטריטוריה לא מוכרת ובחוק ‘נשכח’ באופן יחסי, מסקנותיו מהוססות בהתאם.
ברורה יותר היא התפיסה הצרה של המושג ‘אפליה אסורה’ אשר מניעה את החוק. בסופו של דבר השאלה המגולמת בתקנה האוסרת על אפליה גילית, היא עד כמה החלוקה הגילית היא חלק בלתי נפרד ממטרות התכנית המוצעת (ואינה בגדר ‘נספח’ לא נחוץ).
בהמשך בוחן בנג’מין ממד סמלי של אפליה אשר לטענתו החוק לא מתמודד עמו ישירות. הוא טוען כי מפרשנות וחקר של רזי החוק, כאשר נאמר שפעולה מסוימת נחשבת לאפליה לא צודקת, אין משמעות הדבר שאינסטרומנטלית מדובר בצעד חסר היגיון, אלא הטענה היא שהמשמעות המשתמעת מתעלמת מערכם השווה של בני אדם שונים.
מבחינתו דווקא שיטת ההקצאה המוצעת מהווה רעיון מתחרה לכיצד יש להתייחס לאנשים שונים כאל שווים, ושזו רוח הדברים אשר דרכה יש לפרש את השיטה.
לבסוף מציע בנג’מין שמשחק הגומלין בין תפיסות מוסריות ותפיסות משפטיות של המושג אפליה בוויכוח הזה משקף תופעה שהיא בעלת חשיבות רחבה יותר, שכן בהטמעת הערכים הנורמטיביים של חברה, מפרשים את האחרונים באמצעות הקטגוריות המשפטיות, ואולי יש צורך בשינוי גישה.
הרובד המשפטי שגורס כי מדובר באפליה גילית גרידא מאיים על דיון מעמיק ומשמעותי על אופנים שבהם טיפול על בסיס חלוקה גילית הוא רלוונטי ומתקבל על הדעת. לא רק עבור היגיון אינסטרומנטלי, אבל כחלק מקו של מחויבות ודבקות בערך השוויוני של חייהם של בני אדם שונים.
Kidney Allocation and the Limits of the Age”
Discrimination Act” (אידלסון, Yale Law Journal)
