הרב אליוט נ. דורף במסמך שאומץ ע”י וועדת החוק והסטנדרט היהודי של התנועה הקונסרבטיבית, מנסה לגשת בצנעה לסוגיה הקשה של חיים שהטכנולוגיה העכשווית יכולה להאריך במעט, אך אין להם טעם.
מודגש כי הסמכות הבלעדית לפסיקה הלכתית בנושא היא של הרב של כל קהילה, ובכל זאת המסמך מתווה הלך רוח מסוים.
המסמך נכתב בתגובה לחילופי דברים ודיונים בין רבנים שלא הגיעו להכרעה, הרב דורף מכנה זאת “מחלוקת לשם שמיים” שחובה להתדיין בה מחמת חשיבותה.
הרב מציג גישה על פיה שימוש במקורות התלמודיים המקובלים לשם המצאת אישור להסיר פעולות מאריכות חיים אינו רלוונטי בשל ההתפתחויות הטכנולוגיות. שהן היום פולשניות יותר.
זאת ועוד, יש הטוענים כי לשם קבלת החלטות אתיות בדבר התקדימים הללו, גישות המחפשות תמות בהלכות ישנות אינן בהכרח רלוונטיות, וכי ניתן לפעול על פי גישה רפורמית שגורסת כי האדם נוצר בצלם האלוהים וכשותף לו בהשלמת מעשה הבריאה, ומתוקף כך, ומתוך האור האלוהי שבחזקתנו, יכולים אנו לקבל החלטות אתיות חדשות בהתאם לצו השעה.
נובע מגישה זו כי מעבר לחיפוש תשובה במקורות, ניתן ורצוי לקבל החלטה על סמך השילוב בין מידע רפואי לבין רצונות האדם הפרטי, בין אם יעדיף אורך חיים, ובין אם יעדיף איכות חיים.
הרב מדגיש מדוע אינו מקבל את הגישה הזו. ומפרט את סיבותיו:
היהדות נשענת מאז ומתמיד על מקורות ותקדימים כי זו הדרך הבדוקה ביותר, ניסיון העבר הוא הוא ההסבר הטוב ביותר ל”מדוע יעבוד רעיון מסוים” בעתיד, וגם- כוחה של מסורת אחת הוא לאחד את היהודים המפוזרים בכל העולם ועל כן יש להעניק לה סמכות עליונה. הרב גם מאמין כי אחריות אישית למעשה ולתוצאה היא חשובה, אך בניגוד לטענות שרק החלטה אישית בדבר מעשה תוביל למתן דין עליו- הוא מאמין שגם בתוך חוקי ההלכה קיימת אפשרות מספקת לחיבור אישי של הפרט להחלטות והתחושה כי יש לו אחריות על מעשיו והוא אינו דמות סבילה בתהליך. לבסוף, מפרט הרב את טענותיו בדבר היכולת של ההלכה להתמודד עם תופעות חדשות. הוא מאמין שכאשר חוקי ההלכה מיושמים כראוי ניתן להחיל אותם על כל מציאות, חדשה וישנה.
הרב ממשיך ודן במספר הגדרות וסוגיות רלוונטיות לקבלת החלטות עכשווית.
לאור אלו, הרב דן בפרוצדורות שונות בהתאם לחוקי ההלכה ומפרט האם הן “חוקיות” או לא:
- טיפול הוספיס. אין מניעה שאדם יקבל טיפול הוספיס או יתגורר בהוספיס. הוא עדיין מקבל טיפול רפואי למחלתו אך מטרת הטיפול השתנתה מריפוי, להקלה על סבל. על מנת שיישאר פעיל, חופשי מכאבים וייהנה מחברת משפחתו. מי שמעוניין להמשיך לתור אחר טיפולים חדשניים וכואבים למחלתו רשאי לעשות כן, אך אין חובה. טיפול ההוספיס אפילו מומלץ מבחינה הלכתית, והוא צריך להיות האופציה היהודית המועדפת על חולים סופניים, שכן הוא מספק את הצרכים הגופניים והרגשיים של האדם בסוף חייו ומפחית חרדה.
- הפסקת טיפול לעומת מניעת טיפול במחלה הסופנית. קיים קושי לאנשים מסוימים למנוע טיפול שעשוי, אף אם יש סיכוי שקט לכך- לסייע לריפוי המטופל. על כן יש אנשי טיפול ורבנים שמעדיפים להתחיל טיפול שעשוי להציל חיים, גם אם הוא מכאיב וגורם לסבל, ולו רק כדי לדעת ש’עשינו כל מה שיכולנו’, ולאחר מכן להפסיק את הטיפול. הרב טוען כי קיים קושי פסיכולוגי ומורלי בעשיית דבר זה שבאיזשהו מקום ‘הורג’ את המטופל, וטוען כי מותר גם למנוע טיפול מראש כאשר סיכויי ההצלחה קלושים, וגם להפסיקו באמצע. רבי יעקוקוביץ’ מציע להשתמש בטיימרים- מחזורי טיפול. ומשנוכחו אנשי הצוות כי הטיפול לא עוזר, פשוט לא לפצוח בעוד מחזור טיפול וכך הדבר לא מסיים את החיים באופן אקטיבי. לעומתם, הרב רייזנר וחבריו טוענים שכל חיים עדיפים על ‘לא חיים’. וחובה לעשות כל מה שניתן על מנת להאריך אותם אפילו במעט. עפ”י הרב אליוט יש להגדיר אנשים הסובלים ממחלה סופנית כ”טריפה- אדם בימיו האחרונים”, ולא כ”גוסס- אדם נוטה למות”. כאשר מוגדר אדם כ”טריפה” ניתן להפסיק טיפול באופן אקטיבי כי הדבר נחשב להקלה על החולה שממילא ימות בקרוב. הוא מציין גם כי יש בטיפול פליאטיבי את כל המרכיבים של הענקת טיפול רפואי. כלומר- אנחנו מטפלים באדם ומעניקים לו סיוע. איננו מפקירים אותו, רק לא מטפלים בכוונה לרפא אלא להקל. הרב דן גם בסוגיה הקשה של הקצאת משאבי בריאות, ומסביר מדוע כאשר אדר נוטה למות ולא ירוויח מטיפול מסוים, במידה והטיפול מוגבל בהימצאותו יש להקצות את הטיפול לאנשים שיוכלו להרוויח ממנו, ולא לאנשים בימיהם האחרונים.
עוד על הקצאת משאבי בריאות– גם אם טיפול מסוים ויקר יציל מספר קטן של אנשים בסיכוי נמוך, יש היתר, אם לא חובה- שלא לאפשר אותו אלא להקצות את משאבי הבריאות אל חלקים אחרים וגדולים יותר של האוכלוסייה. וגם, לתקציב הבריאות עצמו יש מגבלה, ושאר הכסף צריך להיות מתועדף לאוכל בגדים ושאר הוצאות מחייה. אין זה אומר שהזקנים, הנכים והחולים הם פחותים בעיניי אלוהים, זה רק אומר שלגישת ה”להציל את העולם” האמריקאית יש מגבלות תקציביות. זו עובדה שלא נצליח לעולם לשנות.
- הוראה שלא להחיות. הרב מסביר כי היסטורית החייאות (CPR) נועדו לשם טיפול בנפגעי התקפי לב שמלבד ההתקף, הם בריאים ויוכלו לשוב לחיים מלאים אם תוחזר נשמתם. הוא מסתמך על מחקרים שמראים כי שיעור הצלחת כל ההחייאות נמוך מספיק (מתחת ל50%) על מנת לאשר שלא לבצען עבור חלק מהמטופלים. הסיכונים הכרוכים בשבירת צלעות בזמן ההחייאה וכיוצא באלה הם משמעותיים מספיק על מנת לאפשר וויתור על ההליך. ביחוד- כאשר המטופל סבל מהתקף הלב מחוץ לבית החולים, כאשר מדובר בזקנים, בחולי סרטן, אלח דם ומחלות לב. בסיכומו של עניין אנו מבינים כי הרב דורף מציג את אוכלוסיית החולים הסופניים כסובלים ממצב מיוחד, המאפשר לנסח הוראות שלא להחיות דוגמת DNR (Do Not Resuscitate) במידה ויגיעו למצב של כשל לבבי.
- הזנת מטופלים במצב סופני. לגבי תרופות שברגעים מסוימים כבר אינן מועילות לחולה הסופני, יכולה להיות הסכמה כלשהי בין רבנים. אך בנושא תמיכה בדמות הזנה הוויכוח גדול יותר. שכן מצווה הלכתית היא לספק לעניים ולכל אדם הזנה מספקת ובייחוד כאשר הם לא במיטבם, ובנוסף ידוע, בניגוד לתרופות שיכולות להיות גם לא מועילות, שכולם צריכים לאכול. אין ספק בנוגע לתרומה של המזון לחיות האדם. לגבי הזנה אוראלית אין ספק, אך מה בנוגע להזנה מלאכותית דרך זונדה או דרך הווריד? יכולה להיות במקרה הזה התנגשות בין כיבוד האוטונומיה וזכויות האדם של הממשל המערבי לבין ציווי האלוהים על היהודים. הרב דורף התייחס לטיעון ממספר כיוונים. הוא טוען שיש להתיר הפסקה או אי קבלה של הזנה על בסיס היותה של הזנה דומה יותר לתרופות במראה, בעצם קבלת ההחלטה הרפואית על בסיס יכולתה שלה לסייע להחלמה, ובדרך החדרתה לגוף האדם שדומה להתרה ההלכתית לקבל תרומות דם. בנוסף, קיימת סכנה לזיהומים עקב החדרת צינורות אשר עלולה עבור חלק מהמטופלים להיות משמעותית בעקבות מצבם הגופני הירוד- הטיעון הזה מחליש את הצורך ‘לרפא’ את המטופל באמצעות המזון משום שהוא מציב סיכון נגד שניתן לקחת בחשבון אינדיבידואלית. נקודה מרכזית היא הצורך לקבל החלטות על סמך טובת המטופל (עקרון תלמודי) ולא כהחלטה רפואית גורפת להזין את כל מי שכבר לא יכול לאכול בעצמו. קיים קושי שכן רבים ממטופלים אלה כבר לא יכולים לבטא את עצמם, על כן הבעת רצונות קודמת או היוועצות לגבי אינטרפרטציה של רצון החולה יכולים לסייע מאוד. זה תקף לא רק במצבים של חולי קשה וסופני אלא בעצם בכל מצב בו המטופל לא יכול לבטא את עצמו, כמו במקרים של אלצהיימר. לבסוף- היהדות מכירה בכך שגם אם חוקק חוק מסוים, זוהי בחירתו של האדם האם לציית לו. בהמשך לכך, נניח ורופא רשם הוראה, והמטופל כבר לא יכול לבחור האם לציית לה או לא, אזי בהתאם לרוח רצון המטופל או הבעת רצונות קודמת יכול בן משפחה מסוים לסרב בשמו של המטופל לקבל את ההזנה.
- הזנת מטופלים במצב ווגטטיבי. מטופלים מחוסרי הכרה לזמן ממושך (קומה) לא בהכרח מוגדרים רפואית כחולים סופניים. מכאן, הנימוקים של אי היכולת לרפא באמצעות הזנה אינם תקפים למקרה זה. כמו כן, כל עוד המטופלים אינם מוגדרים במצב של “מוות מוחי”, יש לכבד את חייהם כנזר הבריאה ולא לבחור להעניק להם יחס פחות מאשר חיים של אנשים בהכרה. אם כן נושא הבחירה שלא להזין בעייתי יותר. מה בכל זאת ניתן לומר? ניתן לומר שמה שיהרוג את המטופלים הללו קשור למצב הווגטטיבי שבו הם נמצאים ולא היעדר המזון בלבד. שמזון הוא לא מה שיירפא את האדם ויוציאו מהמצב בו הוא נמצא ולכן הוא יכול להיחשב כתרופה שלא עובדת. כל עוד מציעים באופן תדיר למטופל מים ואוכל (גם אם הוא לא יכול לצרוך אותם). ניתן גם לטעון שבגלל שהחלקים הגבוהים של מוחם אינם מתפקדים, הם יכולים להיות מוגדרים כסובלים ממות מוחי ואז אין חובה להזין. בכל מקרה הרב מאמין כי יש לחכות זמן מה לפני הפסקת הזנה בייחוד כאשר אין בעיית משאבים. רק על מנת לוודא שלא מדובר בטעות דיאגנוסטית.
- הוראות כתובות מראש. הרב מאמין כי כל עוד בקשה למניעה או הפסקת טיפול מותרת מבחינה הלכתית, ובהתאם לכתוב לעיל, ניתן גם לאפשר לאנשים להורות על כך מראש ולפני שידוע להם על כל מחלה ספציפית. אין מניעה להעלות על הכתב את רצונותינו כל עוד נעשו בדעה צלולה ובמסגרת ההלכה, בכל זמן וגם בזמני בריאות מלאה.
לקריאת המאמר לחצו כאן
