לקבלת שם משתמש וסיסמא
בשל התארכות תוחלת החיים שהובילה ליכולת ולרצון להמשיך לעבוד לאחר גיל הפרישה
הוצע מודל הפרישה התפקודית כמודל חלופי לפרישת החובה (הנסמכת על הגיל הביולוגי) זאת משום שמודל הפרישה התפקודית פוגע פחות ממודל גיל פרישת החובה, הוא אמור להיות תקף לכל אדם באשר הוא ללא קשר לעיסוקו – ראה כאן.
ההפליה בין עיסוק לעיסוק ובין נציג העם לאזרח ברחוב מזכירה משטרים אפלים ומרפררת למשפט בספרו המונומנטלי של אורוול "חוות החיות" (orwell,1945) לפיו: "כל בעלי החיים שווים, אבל יש כאלה ששווים יותר".
לאחרונה נשמעות לא מעט התבטאויות גילניות באמצעי התקשורת, המפקפקות בכישוריהם ויכולותיהם של אנשים הנושאים במשרות ציבוריות להמשיך ולכהן בתפקידיהם עקב טענה ל "אי כשירות קוגניטיבית", כפי שעולה למשל בעניינו של השר לביטחון פנים, עמר בר-לב
או כפי שאלו נשמעו לאחרונה בעניינו של העיתונאי, משה נוסבאום
מחד, טענות אלו, ללא ספק, מלוות באמירות בעלות ביטויים גלויים של גילנות (ageism); מאידך, לאור תפקידם הציבורי של אישים אלו, ומשום שלרוב מדובר באנשים שחצו את גיל הפרישה הפורמלי (עומר בר לב מתקרב ל-70) בהתייחס לטענה שהפרישה צריכה להיות בלתי תלויה בגיל הביולוגי (כפי שדנו בסוגיית הפרישה כאן). נשאלת השאלה, האם יש מקום לבחון את גילם התפקודי…
(כתבה: נועה בכמן)