רק דבר אחד בטוח בחיים: המוות. יצר החיים הטבוע בנו מלידה גורם לרבים מאיתנו לפחד מהמוות ולהדחיק אותו ממחשבותינו.
האדם פוחד מפני המוות שאורב לו ורודף אותו משחר נעוריו, ועל מנת להתמודד עם המודעות לקיומו של זה, בונה האדם חומות הגנה בצורות שונות, מתרחק ממנו ע”י הסחות הדעת בעיקר דרך מנגנון ההכחשה. הוא מתכחש לו בעזרת מיתוסים מחזקים, אותם כינה האנתרופולוג ארנסט בקר בשם “מנגנוני אלמוות”.
ד”ר יאיר דור-זיידמן, חוקר מדעי המוח, טוען כי “יש במוח אמונה לא מודעת, בסיסית מאוד, שהמוות שייך לאחרים, לא לי. והאמונה הזאת מופעלת בכל פעם שאנחנו באים במגע עם משהו שיכול להזכיר את המוות. אנחנו מדחיקים אותו בנוגע אלינו, ומשליכים אותו על אחרים. וזה מגן עלינו”.
חרדת המוות גורמת לכך שהדיבור עליו נחשב לטאבו בחברה המערבית. ועם זאת, בשנים האחרונות התפתחה גישה אחרת, המושתת על תורות המזרח ויסודות הגישה האקזיסנטנציאליסית, לפיה אין להירתע מהדיבור על המוות. אדרבא, כדאי לדבר עליו! “קפה מוות” הוא מיזם חברתי שבמסגרתו נפגשים אנשים “על כוס קפה” לצורך מטרה אחת: לדבר על המוות. בהקשר לכך נשאלת השאלה האם הדיבור על המוות מועיל או מזיק?
אירועי לחימה הם לצערנו דבר שבשגרה במדינת ישראל, ואלו מייצרים מצבי דחק המשפיעים על חיי האוכלוסיות השונות במדינה, ובאופן מיוחד גם על חייהם של האוכלוסיה הבוגרת.
מאמר מחקרי שפרסמה אוניברסיטת אריאל בחן כיצד ובאיזו מידה גילו אנשים זקנים שהיו תחת איומי ירי וטרור בסבבי הלחימה האחרונים איתנות אישית נפשית.
המחקר טוען כי במבצע "צוק איתן", לא נחוו מקרי חרדה ודיכאון, והוכחו עמידות וחסינות של אוכלוסיית הגיל השלישי במצבי הדחק .
קראו אותו כאן > עמידות הזקנים בישראל במצבי משבר
האם הדיון על המוות בזמנים כאלו רק יגביר את החסינות הנפשית או ישבור אותה?
כיצד ילמד הדור הצעיר מנסיון המבוגרים בכדי לפתח חסינות לאומית?
(צפיה בדעה במקור)