לאור שינויים בפרופיל הסבאות העכשווית (ראו כאן), כשזמן הפנאי הפך חשוב לניהול תחושת האוטונומיה, וההגשמה העצמית נתפסת כערך לגיטימי לא פחות ממשפחה, החל דור הסבים, גם הוא להפנים, שהַקֽרבה אינה ערך עליון ושמותר לפעמים לתעדף את עצמך ואת צרכיך גם על חשבון צרכי הילדים והנכדים.
בעידן בו אינדיבידואליות והגשמה עצמית מבססות מעמדן כחיוניות לתהליכים של הזדקנות מוצלחת בתוך מציאות של ריבוי תפקידים, קריירות ועיסוקי פנאי, ברירת המחדל של הטיפול בנכדים נתפסת לעיתים – כמי ששייכת לדורות העבר
באחר צהרים אחד פלוני מתקשר להוריו ומספר להם שבנו -נכדם- יהלי העלה חום, והם בדיוק צריכים לצאת,לכן הוא מבקש מהם לבוא ולטפל ביהלי. הנכד.
אמו, באמצע שנות ה70 לחייה, זעה בכיסאה בחוסר נוחות ומסבירה שבדיוק עליה לקרוא מאמר מקוון עבור הקורס במשפטים אליו נרשמה, ולכן היא- בצער רב- כמובן- מודיעה כי לא תוכל הפעם לשמרטף. היא מעבירה את השיחה לבעלה, שמסתבר, בדיוק יוצא לקורס הסקיפרים. פלוני שנאלץ להישאר בבית עם יהלי שהעלה חום ולוותר על הים (שלו), סוגר את הטלפון פגוע וכעוס בעוד הוריו מעבר לקו עם תחושות מורכבות.
בזכות העלייה בתוחלת החיים הבריאה, תפקיד הסבאות החל לקבל בעשורים האחרונים יותר ויותר תשומת לב מחקרית, כשהידע המצטבר בתחום מצביע על פסיפס עשיר ורבגוני, הממקם את מעמד הסבאות במקום מובחן ומיוחד.
ההתנגשות שבין הסבאות כמספקת ומשמעותית מול זו התובענית המגבילה את הסב.תא מהגשמה עצמית במיוחד כשזמן הפנאי והבריאות מאפשרים זאת, מעלה את הדילמה עד כמה נכון וכדאי לקחת אחריות בגידול הנכדים והטיפול בהם, ועד כמה לבחור בפעילויות בעלות תועלת אישית, כגון לימוד, נסיעות, צריכת תרבות וקשר עם חברים?