חיה ותן למות

ניתן גם לומר שמי שסובל ממצוקה רגשית ודיכאון אינו כשיר להכריע בעניינו בשאלה כה מורכבת.

במדינות בהן היד “קלה על הדק” מתבצעות מאות מיתות בשנה לעיתים ברישול ובלי בדיקה מספיקה של רצון המטופל (ראה כאן )

הקלות הבלתי נסבלת לאפשר המתת חסד במדינות כבלגיה והולנד היא בעייתית ביותר, (כאן ).
זהו מדרון זה חלקלק ומסוכן, וחובה עלינו כחברה מוסרית להיזהר מפניו.

בפועל החוק אוסר על א.נשים לסיים חייהם כרצונם; יוצא הדופן בהקשר זה הוא המוות בשירות החמלה והחסד. אמפתיה וחמלה מַגנות על כך במידת מה. המילה ‘המתת חסד’ (euthanasia) מקורה ביוונית ומשמעותה ‘מוות טוב’, כלומר- מטרתה,
להיטיב עם חשוכי מרפא סובלים, אנשים שעבורם המוות הוא גאולה – להם ולאוהביהם גם יחד.
אך גם הֶכשר זה מוגבל ומדוד.
מדינות וחברות רבות (למעט הולנד ובלגיה) אוסרות על אדם ליטול את חייו ומחייבות אותו להמשיך לחיות גם אם בניגוד מוחלט לרצונו ועל אף סבלו הפיזי והפסיכולוגי.
בישראל נחקק חוק החולה הנוטה למות (ראה כאן ) שבא להסדיר את הטיפול הרפואי בחולה הנוטה למות, אך בה בעת הֶחריג מראש – את מי שלא.

למרבה הצער, בטאבו הכמעט מוחלט על המתות החסד בארץ, במידה שאלו התובעים את זכותם למות אינם עומדים בתנאי החוק (דוגמת רוני פינקוביץ ז”ל),
עליהם להפנות לטובת העניין משאבים רבים וסרבול בירוקרטי מייאש בחול במקומות כמו “דיגניטס” שבשוויץ (או באחת המדינות המעטות שמתירות המתת חסד: בלגיה, הולנד, קולומביה וקנדה), או לגסוס לאיטם בייסורי גוף ונפש.
בנוסף, כפי שהביעה הסופרת אן בראט לפני מותה בהליך דומה (ניתן לקרוא כאן ) לא כל החולים הסופניים מבקשים המתת חסד, אבל הם רוצים שתהיה להם האפשרות לבחור.

מבלי לפגוע בחשיבותה של קדושת החיים כערך הרי שאין לו מעמד בלעדי; ישנם עקרונות נוספים שהם שווי־ערך אליו —”דיגניטס” הוקמה בשנת 1988 תחת הסיסמא: “לחיות בכבוד, למות בכבוד”. נדמה שהגיעה העת למצוא את הדרך לאפשר את הכבוד האחרון גם כאן ולשאוף גם בתנאים קשים לפתרון במיטבו.

פעולות אסורות על פי החוק
1. איסור המתה אקטיבית (במזרק למשל) – עשיית פעולה אף אם היא טיפול רפואי, המכוונת להמית, או שתוצאתה, קרוב לוודאי היא גם גרימת מוות. האיסור תקף גם אם הפעולה היא לבקשת החולה וגם אם המטרה להקטין את סבלו. עשיית פעולה כאמור מהווה עבירה פלילית.
2. איסור סיוע התאבדות- עשיית פעולה, אף אם היא טיפול רפואי, שיש בה סיוע להתאבדות. עשיית פעולה כאמור מהווה עבירה פלילית.
3. איסור הפסקת טיפול רציף – טיפול שלפי טיבו ניתן באופן מתמשך ובלא הפסקות אם ההפסקה עלולה להביא למותו של החולה (לדוגמא ניתוק ממכשיר הנשמה).

טיפולים שמותר וניתן להימנע מהם על פי החוק
• יש להימנע (לפי רצון החולה כפי שנקבע) מטיפול רפואי הקשור לבעייתו הרפואית חשוכת המרפא של החולה הנוטה למות, כולל בדיקות, ניתוחים, החייאה, חיבור (בלבד) למכשיר הנשמה, טיפולים כימותרפיים, הקרנות או דיאליזה, וכו’.
• לגבי טיפולים שכבר ניתנים לחולה טרם החלטה בעניינו, החוק מבחין בין 2 סוגי טיפולים:
1. מותר שלא לחדש טיפול רפואי מחזורי שהוא טיפול רפואי הניתן באופן מחזורי ובהפסקות, ואפשר להבחין באופן מעשי וברור בין סיום מחזור אחד של טיפול לתחילת מחזור הבא.
2. מותר להימנע מחידוש טיפול רפואי רציף, שנפסק שלא במכוון או בדרך חוקית אחרת וכן מותר להשתמש באמצעים טכנולוגיים שבעזרתם טיפול רציף מתוכנן מראש להינתן כטיפול מחזורי, למרות שעל פי טיבו הוא ניתן בד”כ באופן מתמשך וללא הפסקו.

הסתייגות מצפונית, ערכית או מקצועית של מטפל
• החוק אינו מחייב מטפל לתת לחולה הנוטה למות טיפול רפואי מסוים, או להימנע ממתן טיפול רפואי מסוים, בניגוד לערכיו, למצפונו, או לשיקול דעתו הרפואי.
• עם זאת, מטפל המסרב לפעול לפי הוראות החוק מהסיבות שצויינו, חייב להעביר את הטיפול באותו חולה למטפל אחר, על פי הסדר שקבוע מראש עם מנהל המוסד הרפואי.