חובת הדיווח על חסרי ישע

עפ”י חוק העונשין, חסר ישע הוא “מי שמחמת גילו, מחלתו או מוגבלותו הפיסית, הנפשית או ליקויו השכלי, או מכל סיבה אחרת, אינו יכול לדאוג לצרכי מחייתו, לבריאותו או לשלומו.
זקן שהוא קורבן להתעללות והזנחה יכול להיחשב לחסר ישע גם אם הוא צלול בדעתו.

בעקבות פרשת מותה של הפעוטה מורן דנמיאס עקב התעללות, הוכנס לחוק העונשין בדצמבר 1989 סעיף 368ד המחייב דיווח על פגיעה בקטינים ובחסרי ישע. בסעיף זה נקבעה חובת דיווח לעובד סוציאלי או למשטרה בכל מקרה שבו ”היה לאדם יסוד סביר לחשוב כי זה מקרוב נעברה עבירה בקטין או בחסר ישע בידי האחראי עליו”. חובת הדיווח חלה על כל אדם, עם דגש מיוחד על בעלי מקצועות מסוימים כגון רופא, אחות, שוטר ועו”ס. אי דיווח על התעללות בחסר ישע הינו עבירה פלילית שדינה מאסר של עד 3 חודשים לאדם מן היישוב ומאסר של עד 6 חודשים לבעלי המקצוע הרלבנטיים.
מעבר לעבירה הפלילית, אי הדיווח עלול לגרום להמשך הסבל של הקטין או חסר הישע.

לאור ממצאי מחקר המצביעים על כך שכמעט כל זקן חמישי בישראל חשוף להתעללות, ברורה החשיבות שבדיווח לגורמים המתאימים על התעללות בזקנים חסרי ישע.
עם זאת, יש המתנגדים למצב החוקי הקיים היום בישראל בנוגע לחובת הדיווח.

מחד גיסא, יש הטוענים כי בהקשר של התעללות בזקנים, חובת הדיווח פוגעת באוטונומיה שלהם.
מאידך גיסא, יש הסבורים שחובת הדיווח על התעללות פיסית או נפשית בזקנים אין בה די: יש להנהיג בחוק חובת דיווח גם במקרים של ניצול כלכלי של זקנים. 

האם יש להותיר על כנה את חובת הדיווח על התעללות בזקנים חסרי ישע? האם יש להרחיבה?