אמירת האמת היא חובה מוסרית עקרונית. יתר על כן, זכות האוטונומיה של החולה, גוברת על כל שיקול אחר, ואילו ההחלטה שלא לשתף את האדם במצבו, שומטת למעשה את קרקע האוטונומיה האחרונה שנותרה לו על חייו, ואף מנוגדת למהות חוק “החולה הנוטה למות”.
אמירת האמת מאפשרת סגירות מעגל ופרידה ראויות ולבסוף גם חוויות של הקלה ושחרור. כפי שניתן לראות בשיחה עם מוריס שוורץ
שיתוף החולה במצבו, עשוי אף לעודד את החולה לשוחח על הטיפול שיקבל בשעתו האחרונה, ובכך לאפשר לו חוויות של בחירה ושליטה גדולות יותר.
בן המשפחה המלווה את החולה במחלה קשה יכול לשער טוב יותר מן הרופא כיצד יגיב החולה לשמע הבשורות הקשות. לכן על הרופא לגלות את כל האמת לבן המשפחה- ולא לחולה- ולהעביר אליו את ההחלטה.
עד לשנות ה-60 של המאה הקודמת שלטה ברפואה הגישה הפטרנליסטית, לפיה הרופא צריך לראות לנגד עיניו את טובת החולה, כפי שהוא,הרופא, מבין אותה. בהתאם לגישה זו, על הרופא להסתיר מהחולה את הדיאגנוזה ואת הפרוגנוזה, באם הוא סבור שמדיניות זו פועלת לטובת החולה. כך למשל, בסקר שנערך בארה”ב ב-1961 נמצא כי 90% מהרופאים נהגו להסתיר מהחולה הסופני את הדיאגנוזה.