להתחברות
לקבלת שם משתמש וסיסמא
הרשם כאן

חובת אמירת האמת כולה

חובת אמירת האמת כולה

אמירת האמת היא חובה מוסרית עקרונית. יתר על כן, זכות האוטונומיה של החולה, גוברת על כל שיקול אחר, ואילו ההחלטה שלא לשתף את האדם במצבו, שומטת למעשה את קרקע האוטונומיה האחרונה שנותרה לו על חייו, ואף מנוגדת למהות חוק "החולה הנוטה למות".

אמירת האמת מאפשרת סגירות מעגל ופרידה ראויות ולבסוף גם חוויות של הקלה ושחרור. כפי שניתן לראות בשיחה עם מוריס שוורץ

שיתוף החולה במצבו, עשוי אף לעודד את החולה לשוחח על הטיפול שיקבל בשעתו האחרונה, ובכך לאפשר לו חוויות של בחירה ושליטה גדולות יותר.

שיקול דעת של הרופא

שיקול דעת של הרופא

מידע על מחלה מסוכנת עלול להחמיר את מצבו הבריאותי של החולה, להביאו לידי ייאוש ואולי אף לידי התאבדות. לעיתים החולה מבקש לכאורה לדעת את כל האמת לגבי מחלתו המסוכנת, אך בעצם הוא אינו מתכוון לכך ורק מבקש מן הרופא אישור לכך ש"יהיה בסדר".
כמו כן יש מקום לניסים בעולם, תפיסת המוות כ"הפיך" וההכחשה בדבר בואו עשויות לקדם מחשבות חיוביות ולברוא מציאות, מה עוד שרצוי להשאיר בפני החולה פתח כלשהו לתקווה, ולמנוע ממנו סבל וחרדה מיותרים, ובכך, לאפשר לו ימים אחרונים של חסד ב מובן של "מה שלא יודעים לא כואב.
ראו כאן וכאן.
שיקול דעת משפחת החולה

שיקול דעת משפחת החולה

בן המשפחה המלווה את החולה במחלה קשה יכול לשער טוב יותר מן הרופא כיצד יגיב החולה לשמע הבשורות הקשות. לכן על הרופא לגלות את כל האמת לבן המשפחה- ולא לחולה- ולהעביר אליו את ההחלטה.

תמצית 

עד לשנות ה-60 של המאה הקודמת שלטה ברפואה הגישה הפטרנליסטית, לפיה הרופא צריך לראות לנגד עיניו את טובת החולה, כפי שהוא,הרופא, מבין אותה. בהתאם לגישה זו, על הרופא להסתיר מהחולה את הדיאגנוזה ואת הפרוגנוזה, באם הוא סבור שמדיניות זו פועלת לטובת החולה. כך למשל, בסקר שנערך בארה"ב ב-1961 נמצא כי 90% מהרופאים נהגו להסתיר מהחולה הסופני את הדיאגנוזה.