רק דבר אחד בטוח בחיים: המוות. יצר החיים הטבוע בנו מלידה גורם לרבים מאיתנו לפחד מהמוות ולהדחיק אותו ממחשבותינו.

האדם פוחד מפני המוות שאורב לו ורודף אותו משחר נעוריו, ועל מנת להתמודד עם המודעות לקיומו של זה, בונה האדם חומות הגנה בצורות שונות, מתרחק ממנו ע”י הסחות הדעת בעיקר דרך מנגנון ההכחשה. הוא מתכחש לו בעזרת מיתוסים מחזקים, אותם כינה האנתרופולוג ארנסט בקר בשם “מנגנוני אלמוות”.

ד”ר יאיר דור-זיידמן, חוקר מדעי המוח, טוען כי “יש במוח אמונה לא מודעת, בסיסית מאוד, שהמוות שייך לאחרים, לא לי. והאמונה הזאת מופעלת בכל פעם שאנחנו באים במגע עם משהו שיכול להזכיר את המוות. אנחנו מדחיקים אותו בנוגע אלינו, ומשליכים אותו על אחרים. וזה מגן עלינו”.

חרדת המוות גורמת לכך שהדיבור עליו נחשב לטאבו בחברה המערבית. ועם זאת, בשנים האחרונות התפתחה גישה אחרת, המושתת על תורות המזרח ויסודות הגישה האקזיסנטנציאליסית, לפיה אין להירתע מהדיבור על המוות. אדרבא, כדאי לדבר עליו! “קפה מוות” הוא מיזם חברתי שבמסגרתו נפגשים אנשים “על כוס קפה” לצורך מטרה אחת: לדבר על המוות. בהקשר לכך נשאלת השאלה האם הדיבור על המוות מועיל או מזיק?