חלילה
ללא כפייה
שכנוע והבנות רק כך משיגים שיתופי פעולה
השבוע ראינו שההיענות (גם של העובדים) גבוהה מאד.

השאלה באיזו מידה ניתן לכפות על דיירים בדיור מוגן חיסון נוגעת לא רק לאדם הזקן עצמו אלא גם ובעיקר בסביבה שבה הוא מזדקן בסוף חייו.

החיים בדיור מוגן מחייבים התאמה וקבלה של חוקים מסוימים המוכתבים על ידי המוסד שבתוכו הם חיים. קיים איום על האוטונומיה והעצמאות של הזקן שהולך ומתגבר כשמצבו הפיזי והמנטלי מתדרדר.
החלטות יכולות להתקבל לגבי מעבר מדיור עצמאי למחלקה סעודית לאור החמרה במצבו של הזקן ובמקרים רבים בניגוד לרצונו ולעיתים אף מלווה במאבק ובהתנגדות גדולה שלו ושל משפחתו למעבר זה.

הדאגה של המוסד לבריאותו הפיזית והנפשית של הזקן היא בבסיס קיומו של המוסד ולכן ניתן לראות את החיוב לקבלת החיסון כחלק הכרחי בשמירה על הזקן במוסד.

יחד עם זאת ההחלטה לחייב לקבל חיסון נוגעת למציאות החיים בסביבה סגורה שיש בה אוכלוסייה זקנה ברמת סיכון גבוהה ולכן אי קבלת החיסון עלול לפגוע בבריאותם של דיירים אחרים ולכן החיוב לחיסון מקבל חיזוק נוסף כשמדובר בדיירים הזקנים במוסד.

חלק מהאנשים, ואני מודה גם אני, חושבים שה”דרכון הירוק” הוא צוהר לאפשרות לחזור לטייל בעולם.

אך אם הדרכון ישמש גם לכרטיס כניסה לפעולות אחרות,  מה יקרה עם אלה שלא רוצים/יכולים להתחסן?
האם לא יכלו ללכת לתיאטרון, מסעדה, קולנוע, וכו’ –איך זה ישפיע על בדידותם ומצב רוחם שממילא ירוד בימים אלה?

הדילמה לגבי כפיית חיסון מזכירה את הכפייה והסירוב לתת חיסון לתינוקות .
ההחלטה שהתקבלה במוסדות החינוך הייתה שילדים שלא חוסנו לא יוכלו להשתלב בגנים.
אינני בטוחה לחלוטין עד כמה ההחלטה מעוגנת בחוק אבל ללא ספק הדרישה שילד שנכנס למסגרת שיש בה ילדים אחרים מחוסנים יהיה מחוסן היא חשובה ואף הכרחית.  מחוסגן – שכנוע הורי גן להתחסן