בישראל כ250 איש נפטרים בכל שנה בעודם ממתינים להשתלת איבר.

במצב של מחסור כה חמור באיברים, משמעות הדירוג של אדם בתור להשתלות היא הרת גורל, וחובתנו המוסרית כאנשי מקצוע וכחברה לוודא שמערך השיקולים להקצאה הוא הראוי ביותר שקיים.

בין קריטריונים לזכאות כגון מצב רפואי והתאמת רקמות, עולה לדיון הציבורי שאלת גילו של הנתרם.

הערה מיוחדת על היחס לקשישים

אסא כשר.

– אני אזרח קשיש

לפיכך:

– לא צריכות להיות לי צפיות מהמדינה הזאת, לטפל בי כראוי בעת צרה.

– ייתכן בהחלט שאמצא את עצמי חולה שאפשר להציל את חייו, אבל המדינה לא תעשה זאת, מפני שתעדיף עליי

אדם צעיר ממני, נניח בן 50.

– ההתנהלות הצפויה של המדינה היא בניגוד לאתיקה הרפואית, האמורה להביא בחשבון רק שיקולים רפואיים.

אם סיכויי ההבראה שלי הם בדיוק כמו סיכויי ההבראה של אזרח אחר, זה לא העסק של הרופא בני כמה אנחנו.

– ההתנהלות הצפויה של המדינה היא בניגוד לעיקרון המוסרי של חובת השמירה על חיי אדם באשר הוא אדם.

הפלייה מטעמי גיל היא סוג של גזענות.

החששות שלי לא מצוצים מן האצבע. הנה שתי דוגמאות מדברים שאמרו לאחרונה מנהלי בריאות בכירים:

המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, א' גרוטו, אמר במסיבת עיתונאים: "הנחת העבודה של משרד הבריאות: 10 –

20 אלף מתים כתוצאה ממגיפת הקורונה. מרבית המתים אנשים מבוגרים, או מי שסובלים ממחלות רקע קשות,

היו מתים בלאו הכי".

על פניו, המשפט הזה אווילי: "היו מתים בלאו הכי"? גם גרוטו ימות בלאו הכי, גם כל בני משפחתו.

מתחת למשפט האווילי מסתתר משפט מרושע: "היו מתים בלאו הכי תוך לא הרבה שנים". זה שיקול שאסור

לרופא ואסור למדינה הדמוקרטית להעלות על הדעת. אנשים מבוגרים הם בני אדם שכל ההסדרים, הרפואיים

והאזרחיים, חייבים בכבודם ובהגנה על חייהם, ואין לאיש רשות לומר כי מכיוון שתוחלת החיים שלהם לא רבת-

שנים אפשר לוותר עליהם.

מנכ"לית ביילינסון, א' ברון-הרלב, אמרה בראיון עיתונאי: ";אם יגיע הרגע שבו אצטרך לבחור בין חולה בת 90

לחולה בן 50, אתן את המנשם לחולה הצעיר, כי הסיכוי שלו לחיות טוב שנים רבות הרבה יותר גבוה משלה".

זוהי טענה פזיזה ופסולה בכל הממדים. מתעוררת בי חלחלה שמנהל בריאות בכיר חושב כך. כאמור, הטענה היא

שגויה אתית, מוסרית ואולי גם חוקית.

אזכיר בקיצור שתי השלכות של החלטה פסולה כזו:

ראשית, האם בן 30 עדיף על בן 40 וכל מי שצעיר מן המנכ"לית עדיף עליה, כשהתנאים הרפואיים זהים? לא יקום

ולא יהיה.

ושנית, מניין הרעיון שהפרמטר המוסרי המכריע הוא שנות העתיד הנותרות? האם אין שום ערך מוסרי לשנות

העבר הארוכות? החולה בת 90 הייתה אזרחית נאמנה כל חייה ומגיעה לה עזרה בשעת הצורך, לא משנה באיזה

גיל. האדם הוא לא תוחלת החיים שלו. האדם הוא עולם ומלואו, חלקו בעבר וחלקו בעתיד, ושום רופא ושום פקיד

לא רשאים למחוק את מעמדו כאדם, כשמגיעה לו הגנה במסגרת השמירה על כבוד האדם באשר הוא אדם

בראיון למערכת Ynet, אומר א.ב יהושוע בן ה83 כי יעדיף למות מנגיף הקורונה, אם יהיה זה במקום אדם צעיר. יש נחת, לדבריו, מכך שהנגיף פוגע פחות בילדים וצעירים שהם דור העתיד.

הקריאה הזו מייצגת דעה מנוגדת לזו של פרופ' אסא כשר אשר עלתה זה מכבר בדיון, לפיה כל אדם "ימות מתישהו", אך אסור להפלות זקנים בגישה למשאבי בריאות ולמכונות הנשמה במחשבה כי מותם 'הקרוב יותר' עדיף, כי חייהם שווים פחות.

אם כן מדוע שאדם זקן אשר תרם ועבד כל חייו יתעדף את חייו שלו כחשובים פחות מאלה של אדם צעיר?

האם בחירה בין זקנים לצעירים במתן גישה למכונות הנשמה היא אפשרית בכלל?

מה אתם חושבים על דיון קשה זה?

משבר הקורונה מזמן דילמות ואתגרים הקשורים לזמינות מכונות הנשמה ומשאבי בריאות לטיפול בכלל החולים בהווה ובעתיד.

כעת אין מחסור אקוטי במכונות הנשמה, יחד עם זאת ייתכן שעוד נכונו לנו החלטות קשות מעין אלה בעתיד, ולצורך כך כונסה וועדה ציבורית ייעודית.

הוועדה אשר כונסה לצורך דיון בתעדוף חולים קשים בתקופת משבר הקורונה, פרסמה החודש (אפריל) נייר עמדה ובו קווים מנחים לתעדוף באם יעלה הצורך.

בין הנקודות להתייחסות עלו גם מצב תפקודי קודם, נוכחות מחלות קשות ורצון המטופל. לא עלתה התייחסות ממוקדת עבור קבוצות גיל שונות, אך יחד עם זאת ניתן להבין מהמסמך אילו קבוצות אוכלוסיה ככל הנראה יקבלו תעדוף נמוך יותר בגישה למשאבי בריאות.

מוזמנים לקרוא את המסמך החשוב (כאן) ולכתוב, מה אתן חושבות/ים על הקריטריונים בסוגיה קשה זו?