החירות של האדם על גופו היא מוחלטת- וכל כפיה עומדת בסתירה לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. היא מעוגנת  גם בחוק זכויות החולה הקובע כי קבלת טיפול רפואי מחייבת הסכמה מדעת. וכמו כן מי שחושש מהדבקות מאחרים יכול לשמור על כללי הזהירות המתאימים (ריחוק חברתי , מסכות וכו’) – ולכן הסירוב איננו גורם ישיר ובלתי נמנע לסכנה לזולת. יחד עם זאת, יש מקום למתן תמריצים למי שהתחסנו (כמו הדרכון הירוק  – ראו כאן ).

חירות האדם על גופו מסתיימת ברגע שהוא מסכן את זולתו, והיא עומדת מעל חירות הפרט במיוחד נכון הדבר כאשר מי שלא מתחסן מסכן לא רק את עצמו אלא את כל מי שבא עמו במגע – בסכנת חיים ממשית וכאשר רק התחסנות רחבה של הציבור תאפשר להציל את הכלכלה ונפגעיה.

אם לא תהיה היענות מספקת של הציבור לבוא ולהתחסן, יש לבצע בישראל שינויי חקיקה שיאפשרו כפיית החיסון, כפי שנעשה בחלק ממדינות העולם, לרבות מדינות דמוקרטיות כגון צרפת, איטליה ובלגיה, ראו כאן.

יש מקום לכפות את החיסון אך ורק על אוכלוסיות בסיכון.  כמו למשל אוכלוסיית הקשישים. הסיבות לכך הן  בגלל העומס שהן עלולות ליצור על מערכת הבריאות שלא רק מסכן את עצמם אלא גם חולים אחרים . סיכון משמעותי נוסף הוא    במקומות שבהם סכנות ההדבקה הן משמעותית (כפי שלמדנו מהגל הראשון והשני כפי שטוענת  ליאורה בר טור :”הדאגה של המוסד לבריאותו הפיזית והנפשית של הזקן היא בבסיס קיומו של המוסד”.

במקרה שיוכח כי התמריצים אינם אפקטיביים מספיק,  יש לשקול , להטיל על סרבני החיסונים מגבלות תנועה וכניסה לפעילויות חברתיות.

לא מדובר ב”סנקציות”  אלא רק בהגנה ישירה על האוכלוסיות שבסיכון .

עמדתה של ד”ר עו”ד מאיה פלד רז  ראו  כאן .