תקופת המקרא והתלמוד, המילה זקן ייצגה כבוד וחוכמה: “אין זקן אלא מי שקנה חכמה” (קידושין, ל”ב, ב). הזקנים ישבו בשער העיר ושפטו את העם: “נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ” (משלי לא 23).
הביטוי “זקני השבט” אף הוא מעיד על מעמדם המכובד של הזקנים בעבר.
ואולם ברבות השנים צברה המילה “זקן” קונוטציות שליליות שעומדות בניגוד מוחלט למסורת היהודית, עד כי הפכה למילת גנאי- סמל לאדם חלש, לא מעודכן, תשוש וחלש.
אי לכך קיימת רתיעה מן השימוש במילה “זקן”. רתיעה זו משתקפת למשל בשינוי שמה של קצבת הזקנה של הביטוח הלאומי ל”קצבת אזרח ותיק”.
השפה יצרה ביטויים עוקפים למונחים “זקן” ו”זקנה”, כגון “אזרח ותיק”, “גיל הזהב”, “הגיל השלישי” ועוד.
לא רק החברה נמנעת פעמים רבות מן השימוש במונח “זקן”: זקנים רבים הפנימו את הקונוטציות השליליות של המונח ומעדיפים שלא יכנו אותם כך.

השאלה לדיון:
האם יש להתנגד לשימוש במילה “זקן” ולנקוט בפעולות הסברה שיביאו להגברת השימוש בביטויים חליפיים?