מסגרות דיור משותף קיימות גם לאוכלוסייה חסרת אמצעים וזאת בחסות המדינה. עם זאת, מהמציאות בשטח עולה (כפי שגם ידוע) שהמצאות בקרב אנשים אינה מפיגה בהכרח את הבדידות. ניתן להרגיש בודד גם בין קהל רב.

אנו רואים במסגרות אילו שלמרות האפשרויות הקיימות פוטנציאלית, היכולת להפיג את הבדידות של דייר כזה או אחר תלויה במשתנים נוספים. משתנים אילו לעיתים משותפים גם לדיירים אחרים ולעיתים הם אישיים.

עלה מקור שהציע רעיון מהפכני – ‘מחיר למזדקן’ – דיור מוגן בר השגה, שיתן גם ללא עשירים את האפשרות להזדקן בכבוד. ראו את ההצעה כאן.

בדידות זוהי סוגייה שכיחה בקרב זקנים במספר ממדים: פיזית,חברתית, כלכלית ועצם חווית הגילנות כלפיהם… אני כסטודנטית לסיעוד אשר לוקחת חלק בפרויקט קידום בריאות בחליסה שמטרתו לקדם הליכה בקרב זקנים … עדה לבדידות שחווים הקשישים בשכונה. כי מפחדים או בוחרים לא לצאת מהבית בגלל חוסר בטיחות בשבילים בשכונה שלהם. הפחד שלהם מנפילה ותאונות דרכים.. החסמים הלוגיסטיים האלה מונעים מחלק מהם גם להגיע למועדון קשישים שיש בשכונתם.. ומה עוד שקשישים בעצמם יכולים לקחת חלק בפעילויות, בהרצאות, בהתנדבויות.. למען קשישים אחרים..

אומנם מעבר לדיור מוסדי משותף הוכיח תועלת אבל קשה להם להסתגל באווירה חדשה ומקום חדש, יהיה להם קשה לעשות את המעבר הזה ולשנות את המקום שבו הם חיו להרבה שנים.

המעבר הזה יכול להיות כרוך בהשלכות לא רצויות כמו ירידה קוגניטיבית.

אני חושבת שלאנשים עצמאיים עדיף להישאר בקהילה ולהשתתף במעדונים, להצטרף לקבוצות תמיכה, להשתתף בהפעלות מאורגנות. היום יש מגוון רחב של שירותים לשתתף בהם.

קרובת משפחתי, אישה אלמנה ועצמאית כבת 70, קבלה החלטה לעבור לבית אבות בגלל הקושי להיות שהות רבות לבדה והרצון בחברת אנשים. ההחלטה לוותה בהתלבטויות וחששות רבים. החודשים הראשונים היו קשים מאד עבורה, היא התגעגעה לביתה- שכבר הושכר, לרחוב המוכר, לסדר היום הרגיל. היא הביעה חרטה רבה על הצעד שעשתה. כיום לאחר קרוב לחצי שנה, אין מאושרת ממנה- היא משתתפת בכל הפעילויות, יצרה קשרים קרובים עם כמה מהדיירות ומספרת שהיא מרגישה מוגנת, מוקפת באנשים הדואגים לה ובחברה הרואה בה שוות ערך. לאור המקרה הזה ומקרים נוספים אני חושבת שכדאי לעודד את הזקן המעוניין לעבור לבית אבות אך חושש לעשות את הצעד הזה, לנסות לעבור לתקופת הסתגלות של מספר חודשים. הבדידות הקשה יכולה להתחלף בחיי חברה מלאי סיפוק ושמחה.  (אתי)

אפשר ורצוי לתפוס את האנשים דקה קודם, כשהם נמצאים באיזה שהוא צומת בחיים שעלול להוביל אותם להידרדרות, לשקיעה בדיכאון, להתכנסות בתוך עצמם וכאן להושיט את היד ולסייע להם כי אחר כך זה כבר יותר קשה. אחר כך זה מתקבע לתוך בידוד חברתי ותחושה של בדידות שכבר יותר קשה להוציא אותם.

(מתוך ישיבת הוועדה המשותפת לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות ולוועדת הכלכלה

בנושא: בניית תכנית אב לאומית בתחום הזקנה 2018)

אכן, מסכימה מאד עם הנאמר. בנוסף, ניתן לראות באופן ברור כי כניסה של יחידים למסגרת דיור משותף ציבורי מפחיתה לעיתים מזומנות בתפקוד העצמאי של הקשיש, דבר שהוא חלק מהמעגל שרואים בהמשך המתקשר לבדידות

מהיכרותי זוגות ובודדים רבים מבני גילנו, צפונה ודרומה – נראה לי ובהכללה:

בני הגיל השלישי מבקשים לעצמם בריאות (כולל סיעוד),  ביטחון אישי וכלכלי, קשרים עם המשפחה, עם חברים, נוחיות, בילוי פנאי מתאים לרבות תרבות, טיולים וכו.

זהו מעין “סולם מסלו” עבור הגיל השלישי (הדומה לגיל השני למעט נושאי עבודה וטיפול צמוד בצאצאים)

דיור מוגן עשוי להעניק את כל הצרכים האלה, אלא שכמעט את כולם ניתן, נכון להיום, לקבל בדרכים אחרות.

בריאות – שרותי הבריאות של היום מספקים את שלהם, בוודאי בתי חולים.

שרותי סיעוד, בבוא הזמן – יעשה כל אחד את חישוביו שלו אם מטפל צמוד בבית טוב יותר או פחות משרותי סיעוד בדיור מוגן, שעלויותיהם שם מוכרות לכול.

ביטחון אישי –  ייתכן ולדיור מוגן יש יתרון יחסי בכך אבל, למזלנו, אנחנו לא מדינת עולם שלישי ופריצות לבתי זקנים הם משהו לא שכיח. בכל מקרה מבחינת ניהול סיכונים – לא משתלם בשל כך לדור בדיור מוגן.

קשרים עם חברים – נרקמים כאלה בדיור מוגן (או בתי אבות) – ראה הערה בסוף.

נוחיות – בדיור מוגן מסדרים לך הכול, תיקוני אינסטלציה, ניקיונות וכו, הכול תמורת כסף טוב. מומלץ לזקנים שחיים בדירותיהם להתחבר דרך קבע ועם קצת חיוך לבעלי מקצוע כאלה (אינסטלטור, חשמלאי, כלבויניק) כך שיהיו נכונים להגיע לכל תקלה. מניסיוני – זה משתלם.

בעל”ה ברחובות (אני מתנדב בה ב”אוזן קשבת” ובעיתון “כיוון חדש” ומשמש כראש ועדת התרבות) קיים צוות של “קהילה תומכת” שנועד לצרכים אלה ובמחירים סבירים.

בילוי פנאי מתאים – לדעתי לא הייתה תקופה כמו זאת מבחינת היקף שרותים אלה במסגרות קיימות – קתדרה, ימי שלישי בשלייקס, חוגים, הרצאות, טיולים, טיולים לחו”ל. מה לא.

מתוך כל אלה מסתבר שזוג סביר אינו אמור להזדקק כלל לדיור מוגן שחסרונו הגדול הוא כמובן עלותו.

ייתכן ובודדים נזקקים לו. גברים – בסבירות גבוהה יותר ונשים בסבירות נמוכה.

לגבי הקשרים החברתיים – אלה חשובים מעין כמותם, גם על סמך כל המחקרים והאג’נדות הידועות. אלא שהפתרון להם הוא שונה: נשים ואנשים אמורים לחזק/לחדש קשרים חברתיים לקראת צאתם לגמלאות. את זאת יש לנסות ולהטמיע בקרב כל אלה שעומדים לעבור את סף הגיל השלישי. ייתכן ובדיור מוגן נרקמים יחסים חדשים (אני מודה שאין לי נתונים על כך) אבל לבטח שאין הם משתווים לקשרים שנרקמו/חודשו/חוזקו במסגרת הקהילה (פרלמנטים, קבינטים, קבוצות טיולים וכו’).

הרגשת בדידות נושא מאד רציני בכל גיל ובמיוחד בזקנה, בגלל השינויים הרבים, שעוברים על האדם.

הבית שמתרוקן כשהילדים עוזבים, ירידה ביכולות פיזיות, פרישה מהעבודה שמשאירה המון זמן פנוי שצריך למלא  וחלילה אבדן של בן/בת זוג , אילו שינויים מאד משמעותיים, שלא לכל אחד יש כוחות להתמודד עמם והם מרגישים בודדים במערכה.

צריכים להכיר בעובדה, שקיימת בעיית בדידות

אני חושבת שבני המשפחה, החברים וגם השירותים החברתיים חייבים להיות ערניים לנושא

לא כל האנשים מסוגלים לגייס את כוחותיהם הפנימיים לעזור לעצמם.

הפתיעו אותי הזקנים שחיים בבתים מוגנים

מפוארים שהרגישו מאד בודדים . הרופא, העובד הסוציאלי לא שמו לב לכך?

לדעתי, שילוב של פעילויות  חברתיות קבוצתיות וטיפול פרטני יקלו על הבדידות

יוצא מן הכלל!
נדמה לי שזו הדרך האידיאלית ביותר להתמודדות עם שאלת הבדידות (והאמת לבעיות רבות נוספות): לעודד יוזמה עצמית מלמטה .

אחד החסרונות שאני רואה כיום בשיח שלנו  זה העמדת חובת המדינה כדבר המרכזי (ולעיתים הבלעדי).
אני מציעה לכם להעלות יותר דיונים בשאלות העוסקות במה ניתן להצמיח מהשטח.

מצטרפת לתגובה שלך. המון זקנים כך אומרים, גם בבי”ח וגם אפילו בקבוצה בקורס.

אחת מהן אפילו פתחה קבוצה ‘חברות’ להפגת הבדידות. יוזמה מבורכת לדעתי שצריך לעלות יותר למודעות.

רוב הקשישים שפגשתי הרגישו בבדידות ולא ידעו את הדרך להתגבר על ההרגשה הזו. הגישה של האישה הזו הייתה יוצאת מן הכלל ,כנראה היא שמרה על גישה חיובית בהתמודדות על הבדידות. כיום יכולים לראות מעט אנשים שיכולים להשתלב בתכניות כזו שהמציאה האישה משום שלדעתי הם נתקעים עם הבדידות שלהם ולא מצליחים לצאת מזה.