בישראל, כמו בשאר העולם, העלייה בגיל מלווה גם בעליה בשיעור הזקנים המוגבלים בתפקודם וזקוקים לתמיכה וטיפול עקב נכות פיזית/ירידה קוגניטיבית.

חלק גדול מהטיפול בזקנים נעשה בידי בנות ובני המשפחה הגרעינית. אלו מכונים "מטפלים בלתי פורמליים" (caregivers), והם לרוב, כפי שניתן לקרוא כאן, מטפלים ללא תמורה כספית או מעמד סטטוטורי, תוך מילוי תפקיד מורכב וקשה הכולל תמיכה פיזית, רגשית, רוחנית, כספית ומעשית.

בעוד שלתפקיד המטפל בבן המשפחה הזקן יתרונות רבים (לרבות תחושת הסיפוק ושותפות הגורל), הרי שכפי שניתן לקרוא כאן, הטיפול נושא בחובו גם לא מעט אתגרים והשלכות שליליות.

משום כך, ולאור שינויים המשפיעים על יכולתה של המשפחה להתמודד עם הזדקנות בני המשפחה בעתיד, כמו גם הארכת תוחלת החיים והירידה בשיעורי הילודה, נשאלת אפוא השאלה, כיצד ראוי לטפל ביקירנו? כמו כן, ולאור הסיכוי הגבוה שכל אחד מאיתנו יידרש לכך בעצמו, אם אי פעם (חו"ח) נמצא את עצמנו במצב בו נזדקק לטיפול סיעודי, מי נרצה שייטפל בנו?

(כתבה: נועה בכמן)