אין ספק שחשוב לדבר על המוות שהוא נושא שאף אחד לא רוצה לדבר עליו, יש לדבר גם על איך רוצים למות בעודנו בריאים. הכוונה היא לדבר על העדפות טיפוליות ביום שבו לא נוכל להגיד את מה שאנחנו רוצים. לפתוח את זה מול בני המשפחה והרופאים שבדרך כלל לא מעוניינים ולא רוצים לדבר על זה. כן , זה כולל גם רופאים שנמנעים מלשוחח על זה עם מטופליהם הבריאים יותר והבריאים פחות וחבל. זאת הזכות של כל אחד להחליט האם ירצה טיפול פליאטיבי או ירצה שילחמו עד נשמת חייו האחרונה.  באשל בשיתוף משרד הבריאות, יצרנו מארז עם סרטים המיועד לרופאים, אחיות ועו"סים, איך לפתוח שיח על הנושא של העדפות טיפוליות.

אני מניח שלחלק גדול מהאנשים זה נראה מפחיד או אולי אף מדכא להתעסק עם מחשבות שבד"כ מנסים להדחיקן ולטאטא מתחת לשטיח.
בסופו של דבר נראה לי שמרביתם יווכחו שהשד איננו נורא כל כך ואחת הדרכים המומלצות להתמודד עם פחדים זה להתידד איתם ולנסות להביט להם ישר בעיניים.

בתור ילד קטן שגרתי בעברי מול חורשה בשכונת צהלה שבצפון מזרח ת"א למדתי אינטואיטיבית שאם אני רוצה להשתחרר מהפחד שהיא משרה על הסביבה ועלי בשעות החשיכה יש להיכנס לתוכה בחושך, כמו שאומרים "בלי חשבון", יהיה אשר יהיה.
זה היה מבחינתי שיעור ראשון בהתמודדות עם פחדים בדרך להקטנתם ואף להעלמתם ומיסמוסם.

האדם הנוטה למות חש צורך טבעי לדבר על המוות לשם "וונטילציה" ולשם הפקת תובנות בנוגע לחייו ובנוגע לצעדים שהוא וקרוביו צריכים לנקוט טרם מותו.

עם זאת, לעיתים השיחה על כך עלולה לעורר חרדות גבוהות עד כדי פגיעה בבריאותו הנפשית או הפיזית של האדם.

לפיכך, מנקודת המבט של המטפל או של בני המשפחה– יש לשקול העלאת נושא זה באופן פרטני ובהתאם ליכולתו של החולה להכיל זאת.