קדושת הנעורים בחברה שלנו מעודדת את החיפוש הבלתי נדלה אחרי מעיין הנעורים. בחיפוש זה מובלעת הכמיהה להבסת המוות, והיא מקבלת את ביטוייה התרבותיים גם בשלל תחומי האמנות והמוסיקה (כמו בשירה של להקת אלפוייל – כאן ובסדרת המד”ב לחיות לנצח – כאן )

רדיפה זו ניצבת אל מול רוח התקופה, בה נובטים ניצני השינוי של ההבניה החברתית השלילית של הזקנה, מבקשים לקבל בברכה את פניה, ומעודדים, כפי שטוען פרופ’ פלגי כאן, דווקא את טיפוח ייחודיותה.

סוגיה זו עוסקת בשאלה האם מעֶבר לצורך בהארכת שנות חיים בריאות, עלינו להמשיך ולקעקע את מעיין הנעורים במראה, בשפה ובביטויי התרבות השונים, המעגנים אותו כ”כ עמוק בעולמנו, או שמא עלינו לקבל בברכה את פני הזקנה החשופות, ולהבין כי הרדיפה אחרי אידיאל הנעורים אינה אלא מבססת אמצעים רבי-עוצמה להטמעה של סטריאוטיפים גילניים בחברה, כפי שאלו באים למשל לידי ביטוי בספרו של האקסלי “עולם חדש מופלא” (לחץ כאן למעבר למקור), ובכך משרישה נורמות מזיקות שבעצם ראוי לשנותן?!

(כתבה: נועה בכמן)