אמירת האמת היא חובה מוסרית עקרונית. יתר על כן, זכות האוטונומיה של החולה, המבוססת על ידיעת האמת לגבי מחלתו, גוברת על כל שיקול אחר.

ד"ר נועם זוהר, ראש המגמה ללימודים מתקדמים בביו-אתיקה במחלקה לפילוסופיה באונ' בר אילן: "הרצון לברוח מהתמודדות הוא מגונה בעיני, אני מצפה שאדם ייקח אחריות על חייו גם בהקשר הרפואי. כשם שרוב האנשים מעוניינים לדעת מהו מצבם הכספי, ובהתאם לכך לנהל את חייהם, נראה לנו לא סביר אם נמצא שהם יעדיפו שבמינוס יטפל מנהל הבנק. כך גם לגבי הסוגיה שהועלתה. כמובן שמסירת המידע הקשה צריכה להיעשות בהדרגה ובעדינות. עם זאת, בפרקטיקה הרפואית לא הייתי נותן העדפה לאסקפיזם"

מידע על מחלה מסוכנת עלול להחמיר את מצבו הבריאותי של החולה, להביאו לידי ייאוש ואולי אף לידי התאבדות. זאת ועוד, יש שהחולה רוצה לכאורה לדעת את כל האמת לגבי מחלתו המסוכנת, אך בפועל הוא מבקש מן הרופא אישור לכך ש"יהיה בסדר".

היפוקרטס, אבי הרפואה המודרנית: "על הרופא להבטיח לרפא את שאפשר לרפא וכן את מה שאי אפשר לרפא".

עד לשנות ה-60 של המאה הקודמת שלטה ברפואה הגישה הפטרנליסטית, לפיה הרופא צריך לראות לנגד עיניו את טובת החולה, כפי שהוא,הרופא, מבין אותה. בהתאם לגישה זו, על הרופא להסתיר מהחולה את הדיאגנוזה ואת הפרוגנוזה, באם הוא סבור שמדיניות זו פועלת לטובת החולה. כך למשל, בסקר שנערך בארה"ב ב-1961 נמצא כי 90% מהרופאים נהגו להסתיר מהחולה הסופני את הדיאגנוזה.