שאלת הדיור בקהילה עברה התפתחות היסטורית.

בעבר, במבנה המשפחתי המסורתי/חמולתי היה ברור שמקומו של הזקן הוא בתוך משפחתו.
עם תהליך האורבניזציה ובהיעדר מענה משפחתי הפכו בתי האבות ובהמשך, מוסדות הדיור המוגן  ליעד רצוי

סקר שנערך על ידי מכון גיאוקרטוגרפיה  גילה כי קרוב ל-70% מציבור הקשישים בישראל הצהירו כי הם מעדיפים  להזדקן בביתם, לשמור על כבודם האישי, על שליטה בחייהם (עד כמה שניתן) ועל סביבתם המוכרת.

יחד עם זאת, ישנם מבוגרים שבוחרים לא לשבת מול  ארבע קירות   בבית ריק ולעבור להתגורר בדיור מוגן  כדי לשפר את איכות חייהם החברתית, או לעבור לבית אבות מסיבות בריאותיות ו/או אחרות.

לצד המעבר של אותם בעלי יכולות כלכליות למה שנראה כמו איים של שלווה בדיור המוגן, המעבר לבית האבות צופן בחובו טראומה , אותה ניתן לרכך על ידי הקצאת משאבים ושיפור איכות הטיפול והביתיות במוסד.