Synopsis
The Discussion
סוגיית איכות או אורך חיים מקפלת בתוכה מספר שאלות.
ביניהן, כמה סבל יכול אדם לשאת על מנת להחזיק בסיכוי קלוש להישאר בחיים או להאריך אותם במספר ימים? מה משקל דעת המשפחה ורמת התמיכה, והאם יש לה השפעה על הסיכויים להחלמה? והאם יש לערב שיקולים של הקצאת משאבי בריאות במקרים כאלה?
במצב של מחלות סופניות עם פרוגנוזות עגומות, התומכים בגישת “אורך החיים” יטענו שלכל יום על פני האדמה ערך שלא יסולא בפז, לכל רגע נוסף עם המשפחה (פרופ’ רוזין), ולכן על המשפחה לעודד ולתמוך להמשיך הלאה. אדם צריך להמשיך להילחם על מנת להראות לקרובים לו שהוא לא מוותר עליהם (ראו כאן).
מנגד, התומכים בגישת “איכות החיים” מציבים סיכון מול סיכוי. הסיכון הוא אובדן של מעט הזמן שנותר לחולה למציאות של ייסורים ומכאובים, רופאים וטיפולים, במקום להיות עם משפחתו. אולי כאשר מדובר במחלות חשוכות מרפא אפשר לעמוד מול המציאות והאלוהים ולומר די. (מלכה פיוטרקובסקי) אולי זהו לא וויתור, אלא דווקא לקיחת השליטה חזרה לידי המטופל, שזה בעצם כל מה שנותר לו. (ד”ר גולדוין)
מה עמדתכם בסוגיה קשה זו?
עמדות מרכזיות
לא בטוח שהבנתי את תשובתך .
העובדה שיש אפשרות בשוויץ עדיין לא אומרת באלו נסיבות תרצי להשתמש באפשרות הזו .
נדמה לי שהשאלה כאן היא מה צריכים להיות הנסיבות המצדיקות זאת .
האם סבל גדול מדי (כיצד נגדיר אותו )? האם חוסר תפקוד מנטלי (דמנציה למיניה) ? האם חוסר תפקוד פיזי (ALS). ואם כן עד כמה ?
אדם החולה במחלה מסכנת חיים בשלב מתקדם
יעדיף לעבור פחות טיפולים כימותרפיים ,
לסבול פחות וכנראה למות מוקדם יותר אך בכבוד.
איכות החיים
זמן משמעותי- מעט הזמן שנותר לקראת סוף החיים צריך להיות מוקדש להגשמת חלומות, לפרידה מלב אל לב מבני משפחה וחברים ומניצול הזמן בעשיית הדברים שהכי אוהבים. זוהי המשמעות של ‘איכות חיים’, ופעמים רבות היא חשובה יותר מרק ‘לשרוד’ לעוד כמה שנים. אם מקדישים את הזמן הזה להתערבויות רפואיות רחבות טווח האדם עלול לאבד גם את הזמן שאמור להיות מוקדש לפרידה ולסידור ‘עניינים אחרונים’ מפאת הרגשתו הרעה (ראו עמדת ההסתדרות הרפואית בישראל)
בחירה רציונלית ואוטונומיה- האדם מכיר את עצמו כמו שאף אחד לא יכול, הוא מודע לכוחותיו ולחולשותיו, ויודע טוב מכל אחד אחר כיצד נכון יהיה לו לחיות את חייו (ד”ר גולדוין). גישה שלא שמה את העדפות המטופל במרכז היא פטרנליסטית (פרופ’ רוזין), ועלולה לקחת למטופל את הדבר היחיד שנשאר לו- השליטה (שגם היא מקובלת כדרך התמודדות)
לחץ חברתי- כאשר מוצעות למטופל דרכים אגרסיביות לנסות ולהאריך את החיים, עלולה הסביבה והמשפחה לנסות לשכנעו להסכים להן משום שהם לא רוצים להיפרד. זאת למרות שהדבר מעל לכוחותיו ובניגוד לרצונו רק על מנת לרצות את האנשים החשובים לו מכל (הרב שרלו). בנוסף, הבחירה לסיים את החיים מציבה עובדה מוגמרת עבור המטופל והסביבה, שיכולה דווקא לסייע בהתמודדות.
הקצאת משאבי בריאות- גישה תועלתנית שמציבה את האמת הכואבת על משאבים מוגבלים לנגד עינינו, ואשר לה תומכים רבים מן המצופה. כאשר הסיכויים קלושים, המשאבים הבריאותיים יכולים להיות מנוצלים טוב יותר אם יושקעו בצעירים או בריאים יותר (הרב דורף), (ההסתדרות הרפואית), (קלהאן).