להתחברות
לקבלת שם משתמש וסיסמא
הרשם כאן

אתגר הבדידות | עמוד דיון

תקציר

אתגר הבדידות

מהי הדרך להתמודדות עם הבדידות?

דיור משותף: חיי שיתוף בדיור מוגן בתי אבות ציבורים

דיור משותף: חיי שיתוף בדיור מוגן בתי אבות ציבורים

דיור משותף מזמן  הרחבה משמעותית של הזדמנויות לאינטראקציה חברתית (אחת מהאסטרטגיות העקריות שננקטו בדוח הועדה).

במחקרים הוכח שהתערבויות שמעודדות, כחלק מובנה שלהן, אינטראקציות חברתיות הן אפקטיביות יותר מאלה שאינן מבוססות על פעילות קבוצתית. מודל זה מאפשר הפעלת עוד אסטרטגיות המצויינות בדו"ח כמו שיפור מיומנויות חברתיות והגברת התמיכה החברתית

החיסרון המרכזי הוא לכאורה העלות הגבוהה יחסית  – שכיום אפשרית רק לבעלי אמצעים . הרחבתה לכלל האוכלוסיה דורשת תקציבים גדולים מהמדינה.

המשך חיים בקהילה

המשך חיים בקהילה

המעבר לדיור מוגן או מוסדי הוא  בעייתי מכמה בחינות. מעבר לאתגר העלויות, יש כאן עקירת הזקן מסביבתו הטבעית והקהילתית בה יש לו גם מכרים ולעיתים גם בני משפחה בקרבת מקום. במקרים רבים כאשר הזקן עוזב את ביתו בני המשפחה חשים כאילו האחריות מוסרת מהם ומועברת למוסד ובכך מוחרפת בדידותו.

לפיכך יש צורך בפיתוח פעולות איתור, טיפול ומניעה בתוך הקהילה.
תוכניות בקהילה מאפשרות שינוי דפוסים של התנהגות בלתי מסתגלת – מתוך הקהילה ולא בתוך מסגרת נוקשה ולא גמישה.

סוגיית הבדידות כוללת בתוכה התמודדות עם מספר אתגרים:

  • הפרישה מהעבודה מכילה בתוכה מעבר מאורח חיים פעיל לאורח חיים מתון (במקרה הטוב), מסדר יום קבוע לשגרה חדשה ולא מוכרת הכוללת בתוכה זמן עצום של פנאי. גם המעגלים החברתיים מתחילים להצטמצם.
  • התרופפות הקשר, לא רק הפיסי, בין הילדים להורים המזדקנים משפיע גם הוא.
  • עם ההתאלמנות  בן או בת הזוג נותרים לבד בבית. כל מה שנהגו לעשות ביחד כבר לא אפשרי. אין אפילו מי שישמע או יגיב להערה סתמית. הבית ריק. האלמן/ה נשאר/ת לבד במשמעות הכי בסיסית של המילה.
  • ועוד לא אמרנו כלום על השיקול הכלכלי שמשחק תפקיד בהחלטה האם להשתתף או לא בפעילות חברתית, או על ירידה בתפקוד עקב מגבלה פיזית או מנטאלית המובילה לחוסר יכולת לעשות פעולות שסייעו לזקנים בקשר עם החוץ.

הדיון

x

כדי להשתתף בדיון הנכם נדרשים להתחבר עם שם משתמש וסיסמא
(ראו בפינה השמאלית העליונה – "כנס" ).

במידה ואין ברשותכם שם משתמש – אנא הרשם כאן

הצטרפו לדיון

הצטרפו לדיון

תגובה אחת
x

הסדרה "80 וארבע" מספקת לנו הרבה רגעים מרגשים. אך היא עושה דבר חשוב הרבה יותר, והוא העלאה למודעות בקנה מידה נרחב את הקושי במציאת פתרון לבעיית הבדידות. הילדים של מר הופמן (בסרטון) בוודאי תמכו בהחלטתו לעבור לדיור מוגן לאחת מות אשתו. הם בוודאי עשו זאת מתוך מחשבה שהבדידות שחש תעלם ותוחלף ברשת קשרים משמעותיים מיד עם המעבר. יחד, אנו מגלים שזה לא כל כך פשוט..

אם כן, כיצד בכל זאת ניגשים לפתור את בעיית הבדידות?

הסתגלות לדיור המוגן

הסתגלות לדיור המוגן

מהי הדרך העיקרית להתמודדות עם בעיית הבדידות?

x

דיור מוסדי משותף ?

דיור משותף כמו בתי האבות או הדיור המוגן , מזמן  הרחבה משמעותית של הזדמנויות לאינטראקציה חברתית (אחת מהאסטרטגיות העקריות שננקטו בדוח הועדה).

מחקרים הוכיחו שהתערבויות שמעודדות, כחלק מובנה שלהן, אינטראקציות חברתיות הן אפקטיביות יותר מאלה שאינן מבוססות על פעילות קבוצתית.  לפיכך חיי שיתוף שבהם יש פעילויות קבוצתיות בצורה מסודרת ומובנית נראים אופטימליים להשגת מטרה זו  . אסטרטגיות נוספות שהוצעו כמו שיפור מיומנויות חברתיות והגברת התמיכה החברתית

חסרונות  מרכזיים הם הניתוק מהסביבה הטבעית והעלות  הגבוהה יחסית  של הדיור המוסדי המשותף . זו כרגע מהווה פתרון רק לבעלי אמצעים . הרחבת האפשרות לכלל האוכלוסיה מחייבת השקעה תקציבית גדולה מהמדינה שלא בטוח שהיא ישימה.

  1. המשך חיים בקהילה ?

מעבר לבעיית העלויות, המעבר לדיור משותף עוקר את הזקן מסביבתו בה יש לו גם מכרים ובני משפחה. מעבר שכזה עלול לגרום לבני המשפחה להסיר את האחריות כלפיו  בכך להחריף את בדידותו.

מחקרים הראו שקיבוץ זקנים בודדים למקום אחד לא בהכרח יעודד קשר ביניהם משום שדפוסי ההתנהגות והמחשבה שהתגבשו בעברם עלולים למנוע קשרים חדשים .

לפיכך יש לעודד הישארות בקהילה ולתמוך בזקן על ידי פיתוח פעולות איתור, טיפול ומניעה בתוכה. תכניות אלו  יכולות לאפשר שינוי דפוסים של התנהגות בלתי מסתגלת – מתוך הקהילה ולא בתוך מסגרת נוקשה ולא גמישה. (להרחבה ראו  כאן):
אחת הדוגמאות היא שילוב מתנדבים המבקרים בבתי הקשישים (על תכניות נוספות ראו כאן)

דיור מוסדי משותף ?

דיור מוסדי משותף ?

5 תגובות
  • x

    מסגרות דיור משותף קיימות גם לאוכלוסייה חסרת אמצעים וזאת בחסות המדינה. עם זאת, מהמציאות בשטח עולה (כפי שגם ידוע) שהמצאות בקרב אנשים אינה מפיגה בהכרח את הבדידות. ניתן להרגיש בודד גם בין קהל רב.

     

    אנו רואים במסגרות אילו שלמרות האפשרויות הקיימות פוטנציאלית, היכולת להפיג את הבדידות של דייר כזה או אחר תלויה במשתנים נוספים. משתנים אילו לעיתים משותפים גם לדיירים אחרים ולעיתים הם אישיים.

    מלהאוזן-חסון ענת

  • x

    עלה מקור שהציע רעיון מהפכני – 'מחיר למזדקן' – דיור מוגן בר השגה, שיתן גם ללא עשירים את האפשרות להזדקן בכבוד. ראו את ההצעה כאן.

    הקשר

    עורך

  • x

    בדידות זוהי סוגייה שכיחה בקרב זקנים במספר ממדים: פיזית,חברתית, כלכלית ועצם חווית הגילנות כלפיהם… אני כסטודנטית לסיעוד אשר לוקחת חלק בפרויקט קידום בריאות בחליסה שמטרתו לקדם הליכה בקרב זקנים … עדה לבדידות שחווים הקשישים בשכונה. כי מפחדים או בוחרים לא לצאת מהבית בגלל חוסר בטיחות בשבילים בשכונה שלהם. הפחד שלהם מנפילה ותאונות דרכים.. החסמים הלוגיסטיים האלה מונעים מחלק מהם גם להגיע למועדון קשישים שיש בשכונתם.. ומה עוד שקשישים בעצמם יכולים לקחת חלק בפעילויות, בהרצאות, בהתנדבויות.. למען קשישים אחרים..

    Rana saba monder

  • x

    אומנם מעבר לדיור מוסדי משותף הוכיח תועלת אבל קשה להם להסתגל באווירה חדשה ומקום חדש, יהיה להם קשה לעשות את המעבר הזה ולשנות את המקום שבו הם חיו להרבה שנים.

    המעבר הזה יכול להיות כרוך בהשלכות לא רצויות כמו ירידה קוגניטיבית.

    אני חושבת שלאנשים עצמאיים עדיף להישאר בקהילה ולהשתתף במעדונים, להצטרף לקבוצות תמיכה, להשתתף בהפעלות מאורגנות. היום יש מגוון רחב של שירותים לשתתף בהם.

    לנא תיתי

  • x

    קרובת משפחתי, אישה אלמנה ועצמאית כבת 70, קבלה החלטה לעבור לבית אבות בגלל הקושי להיות שהות רבות לבדה והרצון בחברת אנשים. ההחלטה לוותה בהתלבטויות וחששות רבים. החודשים הראשונים היו קשים מאד עבורה, היא התגעגעה לביתה- שכבר הושכר, לרחוב המוכר, לסדר היום הרגיל. היא הביעה חרטה רבה על הצעד שעשתה. כיום לאחר קרוב לחצי שנה, אין מאושרת ממנה- היא משתתפת בכל הפעילויות, יצרה קשרים קרובים עם כמה מהדיירות ומספרת שהיא מרגישה מוגנת, מוקפת באנשים הדואגים לה ובחברה הרואה בה שוות ערך. לאור המקרה הזה ומקרים נוספים אני חושבת שכדאי לעודד את הזקן המעוניין לעבור לבית אבות אך חושש לעשות את הצעד הזה, לנסות לעבור לתקופת הסתגלות של מספר חודשים. הבדידות הקשה יכולה להתחלף בחיי חברה מלאי סיפוק ושמחה.  (אתי)

    נעמי חרל"פ

x
  1. המשך חיים בקהילה ?

מעבר לבעיית העלויות, המעבר לדיור משותף עוקר את הזקן מסביבתו בה יש לו גם מכרים ובני משפחה. מעבר שכזה עלול לגרום לבני המשפחה להסיר את האחריות כלפיו  בכך להחריף את בדידותו.

מחקרים הראו שקיבוץ זקנים בודדים למקום אחד לא בהכרח יעודד קשר ביניהם משום שדפוסי ההתנהגות והמחשבה שהתגבשו בעברם עלולים למנוע קשרים חדשים .

לפיכך יש לעודד הישארות בקהילה ולתמוך בזקן על ידי פיתוח פעולות איתור, טיפול ומניעה בתוכה. תכניות אלו  יכולות לאפשר שינוי דפוסים של התנהגות בלתי מסתגלת – מתוך הקהילה ולא בתוך מסגרת נוקשה ולא גמישה. (להרחבה ראו  כאן):
אחת הדוגמאות היא שילוב מתנדבים המבקרים בבתי הקשישים (על תכניות נוספות ראו כאן)

המשך חיים בקהילה ?

המשך חיים בקהילה ?

4 תגובות
  • x

    אפשר ורצוי לתפוס את האנשים דקה קודם, כשהם נמצאים באיזה שהוא צומת בחיים שעלול להוביל אותם להידרדרות, לשקיעה בדיכאון, להתכנסות בתוך עצמם וכאן להושיט את היד ולסייע להם כי אחר כך זה כבר יותר קשה. אחר כך זה מתקבע לתוך בידוד חברתי ותחושה של בדידות שכבר יותר קשה להוציא אותם.

     

    (מתוך ישיבת הוועדה המשותפת לוועדת העבודה, הרווחה והבריאות ולוועדת הכלכלה

    בנושא: בניית תכנית אב לאומית בתחום הזקנה 2018)

    מיכל לרון

  • x

    אכן, מסכימה מאד עם הנאמר. בנוסף, ניתן לראות באופן ברור כי כניסה של יחידים למסגרת דיור משותף ציבורי מפחיתה לעיתים מזומנות בתפקוד העצמאי של הקשיש, דבר שהוא חלק מהמעגל שרואים בהמשך המתקשר לבדידות

    מלהאוזן-חסון ענת

  • x

    מהיכרותי זוגות ובודדים רבים מבני גילנו, צפונה ודרומה – נראה לי ובהכללה:

    בני הגיל השלישי מבקשים לעצמם בריאות (כולל סיעוד),  ביטחון אישי וכלכלי, קשרים עם המשפחה, עם חברים, נוחיות, בילוי פנאי מתאים לרבות תרבות, טיולים וכו.

    זהו מעין "סולם מסלו" עבור הגיל השלישי (הדומה לגיל השני למעט נושאי עבודה וטיפול צמוד בצאצאים)

    דיור מוגן עשוי להעניק את כל הצרכים האלה, אלא שכמעט את כולם ניתן, נכון להיום, לקבל בדרכים אחרות.

    בריאות – שרותי הבריאות של היום מספקים את שלהם, בוודאי בתי חולים.

    שרותי סיעוד, בבוא הזמן – יעשה כל אחד את חישוביו שלו אם מטפל צמוד בבית טוב יותר או פחות משרותי סיעוד בדיור מוגן, שעלויותיהם שם מוכרות לכול.

    ביטחון אישי –  ייתכן ולדיור מוגן יש יתרון יחסי בכך אבל, למזלנו, אנחנו לא מדינת עולם שלישי ופריצות לבתי זקנים הם משהו לא שכיח. בכל מקרה מבחינת ניהול סיכונים – לא משתלם בשל כך לדור בדיור מוגן.

    קשרים עם חברים – נרקמים כאלה בדיור מוגן (או בתי אבות) – ראה הערה בסוף.

    נוחיות – בדיור מוגן מסדרים לך הכול, תיקוני אינסטלציה, ניקיונות וכו, הכול תמורת כסף טוב. מומלץ לזקנים שחיים בדירותיהם להתחבר דרך קבע ועם קצת חיוך לבעלי מקצוע כאלה (אינסטלטור, חשמלאי, כלבויניק) כך שיהיו נכונים להגיע לכל תקלה. מניסיוני – זה משתלם.

    בעל"ה ברחובות (אני מתנדב בה ב"אוזן קשבת" ובעיתון "כיוון חדש" ומשמש כראש ועדת התרבות) קיים צוות של "קהילה תומכת" שנועד לצרכים אלה ובמחירים סבירים.

    בילוי פנאי מתאים – לדעתי לא הייתה תקופה כמו זאת מבחינת היקף שרותים אלה במסגרות קיימות – קתדרה, ימי שלישי בשלייקס, חוגים, הרצאות, טיולים, טיולים לחו"ל. מה לא.

    מתוך כל אלה מסתבר שזוג סביר אינו אמור להזדקק כלל לדיור מוגן שחסרונו הגדול הוא כמובן עלותו.

    ייתכן ובודדים נזקקים לו. גברים – בסבירות גבוהה יותר ונשים בסבירות נמוכה.

    לגבי הקשרים החברתיים – אלה חשובים מעין כמותם, גם על סמך כל המחקרים והאג'נדות הידועות. אלא שהפתרון להם הוא שונה: נשים ואנשים אמורים לחזק/לחדש קשרים חברתיים לקראת צאתם לגמלאות. את זאת יש לנסות ולהטמיע בקרב כל אלה שעומדים לעבור את סף הגיל השלישי. ייתכן ובדיור מוגן נרקמים יחסים חדשים (אני מודה שאין לי נתונים על כך) אבל לבטח שאין הם משתווים לקשרים שנרקמו/חודשו/חוזקו במסגרת הקהילה (פרלמנטים, קבינטים, קבוצות טיולים וכו').

    יוסי רזי

  • x

    הרגשת בדידות נושא מאד רציני בכל גיל ובמיוחד בזקנה, בגלל השינויים הרבים, שעוברים על האדם.

    הבית שמתרוקן כשהילדים עוזבים, ירידה ביכולות פיזיות, פרישה מהעבודה שמשאירה המון זמן פנוי שצריך למלא  וחלילה אבדן של בן/בת זוג , אילו שינויים מאד משמעותיים, שלא לכל אחד יש כוחות להתמודד עמם והם מרגישים בודדים במערכה.

    צריכים להכיר בעובדה, שקיימת בעיית בדידות

    אני חושבת שבני המשפחה, החברים וגם השירותים החברתיים חייבים להיות ערניים לנושא

    לא כל האנשים מסוגלים לגייס את כוחותיהם הפנימיים לעזור לעצמם.

    הפתיעו אותי הזקנים שחיים בבתים מוגנים

    מפוארים שהרגישו מאד בודדים . הרופא, העובד הסוציאלי לא שמו לב לכך?

    לדעתי, שילוב של פעילויות  חברתיות קבוצתיות וטיפול פרטני יקלו על הבדידות

    ania nevo

    ania nevo

יוזמות מלמטה

x

היום פגשתי אישה מרגשת בת 87 אשר מטפלת בבעלה בן ה 93 החולה בדמנציה. האישה המופלאה הזו הקימה בעצמה קבוצה לנשים בודדות . להפגש יחד ולדבר.

הבדידות, היא אומרת, זה הדבר הקשה ביותר בזיקנה.

תמר דשבסקי

3 תגובות
  • x

    יוצא מן הכלל!
    נדמה לי שזו הדרך האידיאלית ביותר להתמודדות עם שאלת הבדידות (והאמת לבעיות רבות נוספות): לעודד יוזמה עצמית מלמטה .

    אחד החסרונות שאני רואה כיום בשיח שלנו  זה העמדת חובת המדינה כדבר המרכזי (ולעיתים הבלעדי).
    אני מציעה לכם להעלות יותר דיונים בשאלות העוסקות במה ניתן להצמיח מהשטח.

    יערה לוינסקי

  • x

    מצטרפת לתגובה שלך. המון זקנים כך אומרים, גם בבי"ח וגם אפילו בקבוצה בקורס.

    אחת מהן אפילו פתחה קבוצה 'חברות' להפגת הבדידות. יוזמה מבורכת לדעתי שצריך לעלות יותר למודעות.

  • x

    רוב הקשישים שפגשתי הרגישו בבדידות ולא ידעו את הדרך להתגבר על ההרגשה הזו. הגישה של האישה הזו הייתה יוצאת מן הכלל ,כנראה היא שמרה על גישה חיובית בהתמודדות על הבדידות. כיום יכולים לראות מעט אנשים שיכולים להשתלב בתכניות כזו שהמציאה האישה משום שלדעתי הם נתקעים עם הבדידות שלהם ולא מצליחים לצאת מזה.

x
כתבה חדשה שפורסמה לאחרונה מציתה מחדש את הדיון לגבי השאלה האם להמשיך ולגור בקהילה (בתמיכה מצומצמת יחסית) עם בדידות שנוצרת בעקבות אובדנים מצד אחד, אל מול הקושי בשינוי הדרמטי שבמעבר לדיור משותף. אשר כרוך בעלויות ובהתרחקות מהמשפחה.
הכתבה מעלה את הטענה  שתכנון עירוני נכון יכול לאפשר המשך חיים בקהילה בתמיכה משמעותית. ההצעה תקדם קהילה רב גילאית מעורבת שבה כל אדם נתרם מהמגוון האנושי.
נשמח לדעתכם על הכתבה כאן והדיון כאן
בין בדידות לקשיי המעבר

בין בדידות לקשיי המעבר

ראשי פרקים

מהי הדרך העיקרית להתמודדות עם בעיית הבדידות?

לקריאה

יוזמות מלמטה

לקריאה

תגובות אחרונות

user profile image
מלהאוזן-חסון ענת
19.06.2019 10:05

אכן, מסכימה מאד עם הנאמר. בנוסף, ניתן לראות באופן ברור כי כניסה של יחידים למסגרת דיור משותף ציבורי מפחיתה לעיתים מזומנות בתפקוד העצמאי של הקשיש, דבר שהוא חלק מהמעגל שרואים בהמשך המתקשר לבדידות

מקורות אחרונים

חברי הפורום